״הירש מנדל החל לכתת רגליו מבחרי לבחרי. אחד אינו רוצה ואחד דורש הון עצום. ואחרי מו״מ רב, התיצבו לפנינו שנים־עשר ספנים ענקים, ממבחר ספני בירות, כולם לבושים מדי־פקק, וגם אותי הלבישו כזאת. הם שמחו על 12 הנפוליון שיקבלו. לא הבינותי למה לנו 12 ספנים, כל כך הרבה! הלא כל אחד לוקח נפוליון זהב! בראסיר והירש מנדל הסבירו לי: הואיל והסערה חזקה, האניה רחוקה, כי הלא נמלטה לסנדז׳ק לבנון, והדרך ארוכה, ובחזקת סכנה,

ע״כ על כן

דרושים 12 איש, למען יחליפו כוח ע״י משמרות בכל שעה ושעה. שמעתי והאמנתי. קפצתי לתוך הסירה. הבחרים עזרו לי להכניס את סלי המזון לתוך הסירה. יצאנו לדרך. גלים התנשאו, ובדרך נפלם התיזו עלינו לשונות מים קרים כקרח. ותמלא הסירה עד חציה מים. ארבעה ספנים עסקו בשאיבת המים. את דרכנו עשינו בקושי רב. כולנו היינו רטובים עד לעצמות. טולטלנו בסירה חמש שעות. סוף סוף הגענו למוצא נהר בירות, במקום שהנהר נופל אל הים. מצאנו את האניה שלנו. העלוני על האניה עם הסלים. בקשתי מן הנאספים להוסיף לי עוד שני חברים בשביל חלוקת המזונות.

״חכיתי לשעה 4 בבוקר, להעביר את השיירה הראשונה למדינה הבין־לאומית ״הלבנון״. בשעה הקבועה לקחתי רשימה

א׳ אדון

בידי, ובמגע אצבע העירותי כל יחיד ויחיד וכל יחידה ויחידה, אנשים נשים וטף, בהגישי אצבעי על פי לסימן, ״פתח־שין״ —

שא! — שתיקה יפה! למען לא ייקץ איש, חוץ מן היורדים מן האניה. וככה ירדו בחשאי לתוך הסירה כל החבריה של הרשימה, מלבד כמה בחורים ש״הריחו״ בדבר וירדו בחשאי גם הם מעל המדרגות והסתתרו בסירה מתחת לרגלי היושבים. החלה ההפלגה... על פני הים אפלה. אך התרחקנו מן האניה, והנה לקראתנו סירה ודגל תורכי מתנופף עליה. ישר לקראתנו: ווארדא! עמדנו. רב החובל של סירתנו התיצב הכן, הוציא מכיסו את הרשיון של פרנקו־פחה. הקצין מושיט ידו, מעיין לאור פנס ברשיון, מנענע ראשו לאות הסכמה, ואחר שתחב את הרשיון לכיסו — נעלם. הגענו בשלום, אלא שהסירה לא תוכל לגשת, אין מדרגה ואין קיר, והמים אינם עמוקים. הוכרחנו לרדת לתוך המים, גם הגברים וגם הנשים והטף, בהחזיקנו בידי הספנים. כשהרגשנו אדמה מתחת לרגלינו — כרעו אחדים מאתנו על ברכיהם וינשקו את העפר. את המיית לב העולים על היבשה אין לתאר ואין לשער. אחד אמר: ״הביתה נשוב״... אחד מקונן: ״חטאנו לרומנים ועל כן באה לנו הרעה הזאת״. אבל היו שאמרו: על הכל נתגבר ובארץ־ישראל נאחז, נחייה אותה וגם אנחנו נחיה בה... ואחת הנשים משתיקה את כולם בקולה הערב: ״כל שירבו המכשולים ימתק הנצחון. יבוא יום ואנו נספר את כל סבלותינו בשמחה וששון!״ – את הדברים האלה השמיעה בגאון סופיה פסקל.

״ראיתי את החבריה ששים ושמחים וענן כבד כיסה את פני, זכרתי את 138 הנשארים. תארתי לי את הנעשה באניה, כאשר נודע להם דבר גאולת המאושרים