עונות השנה דשא־ירק למרעה משובח, וכל המעלות שמנו חכמים, הבקיאים בנחלות ארץ הקודש, נתברכה בהן נחלה זו — והיתה התמונה שלימה.

אברהם יוסיל הומה ומהמה על סביבותיהם, כאילו קנה לו ״זכות חזקה״. ובעוד איגנר הולך ובא אצל ג׳רמן, ידידו מימים רבים, מחליטים העולים לשלוח שנים מחבריהם, לתור את הנחלה לארכה ולרחבה: אינה דומה שמיעה לראיה. הם הטילו שליחות זו על

משה קורלנד ומרדכי קליסטר . באחד הימים יצאו השנים רכובים על סוסים ומורה הדרך לפניהם. למחרת היום שבו. כל הקהל נתאסף באחד מחדרי החאן. בחדר השלך הס. כל אוזן נטויה.

— מה נאמר ומה נדבר — מסיים דבריו מרדכי קליסטר. — עצי־זיתים לאלפים בנחלה, בעיני ראיתי.

— ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש... — ממלא אחריו משה קורלנד. וכדי להוכיח כי אמת יהגה פיו, הוא נשבע בפאותיו ובזקנו.

נפעם לב השומעים... שוא איפוא הוציאו דבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: ״ארץ זבת חלב ודבש״. כלה ונחרצה, על פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה להם לנחלה, זו ולא אחרת. עד מהרה נשתוו בדבר מחירה של הנחלה עם החלקים הנספחים לה: 47.000 פרנק, מלבד ההוצאות, אשר תעלינה לסך 5,000 פרנק, ובסך הכל — 52.000 פרנק.

הפרטים נשלחו טלגרפית לועד המרכזי בגלאץ. הועד הסכים ואשר את הקניה והעביר את הכסף לאמיל פראנק בבירות. בא־כוחו בראסיר הגיע מהרה לחיפה. לא היו ימים מועטים — והקניה נגמרה כדת וכדין. שטרי־המקנה, הם הקושנים, נרשמו בטאבו:

זמארין

ממספר 37 עד 47;

טנטורה

במספרים 48, 49, 69, 70, 72, ודרכומה במספרים 73, 79, 80, 82, — נרשמו על שמו של ראש הועד המרכזי יצחק לעבל.

אך נגמרה הקניה והנחלה קמה להם לקנין עולם התחילו העולים מכינים עצמם לעלות אל נחלתם, לשבת בה ולעבוד את אדמתה. מעט מעט נתאספו העולים בחיפה. ואך הגיעו האחרונים — כבר היה מוכן ומזומן מסע העליה. שוב אין איש יכול להאריך רוחו עוד. כבכוח קסם הם נמשכים לשם, אל הנחלה בשומרון, זו אשר לא ידעוה ואשר דבקו בה לאהבה.

״ביום ב׳, 6 בדצמבר 1882, עלינו למושב ׳זמארין׳ — רושם ביומנו ירחמיאל הלפרין. — קנינו מחרשות ישנות מאת הגרמנים בחיפה ונגשנו במרץ לעבודתנו, מי במחרשתו ומי במעדרו. וכך זרענו הקטרים אחדים חטה... כאשר עלינו למקום מצאנו בו 16 משפחות ערבים, והתישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמארין זרועה אבנים עד שאי־אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסקל, ראשית כל, את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. הערבים שמצאנו פה היו עניים, דלים ורעבים. כדי לשבור רעבונם היו רועים יחד