top of page
זכרון יעקב - א׳ סמסונוב, תש״ב – עמ׳ 76
9
פרק:
עבודת קציר החטים נעשתה בחשק רב, נתעודדו הרוחות המדוכאות. כחום היום יצחק גולדשטין מספק מים לקוצרים. חמת המים קשורה על גבו בחבלים הוא יגע ועולה מעם הבאר שבעמק למטה, דרך ״הר הזכוכית״ — כך קראו להר זה שהיה כולו זרוע סלעים לבנים־אפורים.
הגברים קוצרים במגל. הנשים והבנות מאלמות אלומות ומערמות ערמות.
ויהי היום, יום 11 לחודש יוני שנת 1883. שרב צהרים. קרני השמש צורבות כשפודים מלובנים. הקוצרים כפופים על יגיעם, שארית תקותם, הפנים להבים, העינים יוקדות בחוריהן, וקלוחי זיעה נגרים ארצה. והנה שנים אנשים, רוכבי סוסים, הולכים וקרבים אליהם. האחד מראהו כגבר בא בימים, איש תואר, גבה־קומה ולבוש הדר. נגשו, הקדימו שלום לקוצרים. הללו החזירו שלום. והנה האחד – איגנר מחיפה. מי הוא השני?
ר׳ מאיר ליב הירשקו שואל את האורח הנכבד לשמו.
— אני ויניציאני מפריז.
דממה בשדה. הקוצרים עומדים מחרישים משתאים. וי־ני־צי־אני? — שואל איש איש בסתר נפשו, אך קולם לא ישמע. לבם מנחש כעין בשורה.
מאיר ליב הירשקו מתאושש. הוא שואל את האורח, ספק תמימות ספק בדיחה:
— אולי... ״המכתבים״ שלנו?
ויניציאני מגמגם דברים מן השפה ולחוץ. רואה האורח כי החמה מכה על ראשי העובדים, ופניהם משולהבים ולוהטים, וגופותיהם יורדים זיעה — והוא סר אל תחת עץ־חרוב מצל. אחריו צועדים כל העובדים. ישבו בצל החרוב, ויניציאני בתווך וסביבו האכרים. אחרי שהעיר כמה דברים על חן המקום, השיא את השיחה לענין אחר:
— ארץ־ישראל — ארץ חרבה היא, ארץ משכלת יושביה. הלא כן? שמיה — ברזל, ואדמתה — נחושה.
ויניציאני מתבונן בפני האכרים, כמבקש לקרוא מעליהם את רחשי לבם. הללו שותקים, אין פוצה פה.
— נכון אני לדבר עם שולחי, הוא הברון הירש, שיואיל ליתן לכם להוצאות הדרך כדי שתוכלו לחזור לאירופה. — ומיד הוסיף כבדרך אגב — ואפשר אוכל לעשות משהו יותר מזה בשבילכם, אם באמת תבקשו לחיות חיי אכרים על אדמתם. אפשר נסייע בידכם לנסוע לארגנטינה. שמעתם בודאי שמעה? גם שם מתנחלים הרבה יהודים מארצות מזרח אירופה. והאדמה טובה ודשנה ונותנת לחם לעובדיה...
שוב דממה…
— ובכן... מה דעתכם?
— חס ושלום! חס ושלום! — ענו כולם כאחד.
ומאיר ליב הירשקו מזדקף, כראוי לקברניט החבורה, ועונה בפה מלא:
bottom of page