לבשר להאומללים, כי

ת״ל תהילה (תודה) לאל

הוכן הסוכך להם, ומעתה יצאו למרחב תחת מחסה עוז בעזר עליון״. ובאותו מכתב מוסיף ויניציאני ומבקש מאת הועד המרכזי, שישלח מקרבו לפריז אחד, המדבר צרפתית, למען יקבע עם הנדיב הגדול את פרטי הענין. הועד המרכזי החליט לשלוח לפריז את ד״ר לעבל, שנבחר באותה אספה כראש הועד, במקום אביו יצחק לעבל שנפטר זמן מעט לפני כן.

ביום 16.10.83 פרסם הועד המרכזי ״קול קורא״ וממנו כבר מתחור הענין כל צרכו, ושמו של הנדיב האלמוני מתפרסם ברבים.

״הנה נודע לכם, כי הגיענו מכתב מהא׳ ויניציאני מיום העשרים וששה לירח העבר, אשר בו הוא מודיע אלינו, כי הברון, שקם לגואל ומושיע להקולוניא זמארין, הוא השר בארון ראטהשילד מפריז, השם ישמרהו וינצרהו, ובא כוחו האדון שייד כבר הלך לאה״ק במצות השר, — — ומשם הלך לפריז לקבוע עם השר כל הפרטים של הענין, וכבר שלחנו לפריז את כל הכתבים המתייחסים להמושב וכל ספרי המקנה דבר לא נעדר. — —

הא׳ האדון

ויניציאני מודיע אלינו כי בסוד השר ראטהשילד החלט שלא לעשות עוד כל דבר, לבד מתמיכת הקולוניסטים שכבר נתישבו, ואשר מסבות שונות באו מים עד נפשם והיה כפשע בינם ובין המות. מפני זה אל יהין עוד כל איש לעת כזאת ללכת לאה״ק בהשענו על חסדי השר למלא כל חפצו. השר לא יעזור כי אם לאלה היושבים שם מכבר כפי הרשימה שלנו, — — כן הודיע לנו את רצון הבארון, נרו יאיר, שלא נהלל פעלו בשער בת רבים, ונמנע מהראות לו כל אות כבוד ויקר״.

ובכן, אותו נדיב הוא — הברון בנימין אדמונד רוטשילד מפריז. זאת כבר ידע העם היהודי בכל ארצות פזוריו. והנה עתה נודע הדבר גם לקולוניסטים בזמארין, ובשורה זו נפחה בקרבם רוח חיים.

כיצד הגיע הברון רוטשילד אל מפעל ההתישבות החקלאית היהודית בארץ־ישראל? מי היו האנשים אשר השפיעו עליו וקרבוהו אל המפעל הכביר? בענין זה נשמעו גירסאות רבות. נסתפק במקור אחד, הנאמן ביותר — הלא הוא מכתבו של הברון לסופר דרוק (אשר פרסם ספר באנגלית, הופיע בניו־יורק, על הברון רוטשילד ומפעלו). במכתב זה מביע הברון את שמחתו, כי עבודתו בארץ־ישראל כבר הגיעה לדרגה שיש בה כדי לשמש נושא לספר. ואחרי הסבירו את המכשולים אשר פגע בעבודת ישוב ארץ־ישראל בזמן השלטון הטורקי, גם מצד אצילי בני־ישראל, הוא מוסיף:

״— — כונת אל האמת, כי הרעיון העיקרי שעורר אותי לעשות את העבודה הזאת, לא היה מעשה צדקה פשוט, אלא מפעל ממין אחר, מבחינה מוסרית. בעת ההיא היה לבי חרד לעתידות היהדות. בני דתנו העלובים במזרח אירופה, שמספרם רב שם, סבלו מאד מחמת הגזירות והרדיפות ומצבם היה נואש״.