ומוסיף נדבך על נדבך בארבעת הבתים הכפולים. מה עשו? העמידו צופים. משראו הצופים חיילים הולכים ובאים — מיהרו והודיעו לבנאים, והללו נמוגו ואינם... כמעט יצאו החיילים — והבנאים מגיחים מחוריהם ושבים לעבודתם. ואל מה כל העינים נשואות? – אל הגג. אך יגמרו את מלאכת הגג — תם ונשלם. אין שטן ואין פגע רע. כך דינה של מלכות.

בסוף הקיץ ( תרמ״ד 1884 ) הגיע משלוח העצים מגאלאץ בשביל בנין הבתים במושבה. וורמסר שכר מחסנים אחדים בחיפה ובהם היו העצים מונחים חדשים רצופים. אחר כך הטעינו אותם בסירות והובילום לטנטורה, כי ההובלה בעגלות היתה קשה, הואיל והדרכים היו משובשות. בטנטורה היה להם בית בנחלתם, בת 32 הקטאר, אותה אדמה שנקנתה יחד עם אדמת זמארין. גם חלק של פרדס היה להם בכפר, ובפרדס שני שומרים. תחילה פורקו העצים והונחו על שפת הים, ושלשה צעירים שמרו עליהם איש תורו יומם ולילה. אחד האכרים הצעירים, מבין שומרי העצים, מעיד: שמירת העצים היתה העבודה הקשה ביותר באותם הימים. העצים היו מונחים בטנטורה כל ימי החורף ואי אפשר היה להעבירם לזמארין, הן מפני קלקול הדרכים והן מפני הגשמים המרובים״.

העצים טרם הגיעו, ושתי נשים קמו ועזבו את חיפה ועלו לשבת בזמארין: רייזל וינשטוק (אשת אלתר וינשטוק) וינטה אפלבוים (אשת יצחק אהרן אפלבוים). תקותן – בנין הצריפים, ועיניהן ליום שבו תזכינה לחסות בצל קורת ביתן. שתים הן בכל המושב. ועת יכלו הצעירים את עבודת יומם, מתכנסים הם אצל השתים, מוציאים זמנם בשיחה נאה, מספרים במה שמספרים, משיחים לבם, דאגותיהם, תקוותיהם, וטוב להם. ערב ערב מתכנסים הם, כילדים אל בית אמם. ומביטות השתים אשה אל רעותה, מעיפות עין זו בזו בתמהון־לבב ועגמת נפש, ואשה בעיני רעותה קוראה את רחשי לבה: עיפים הם הילדים, עייפים ורעבים, מה נתן לפניהם ויסעדו לבם, ובבית אין כל?...״וחרש חרש, כמבוישות, מפטירות הן השתים בשפה רפה: במה נכבדכם?...״ לעומתן עונה חיוך טוב, סלחני, מפיק חבה ורחמים רבים: במה תכבדנה אותנו? לא זוללים וסובאים אנו, חס ושלום! לפי שעה, נצא ידי חובתנו בסעודה צנועה. מנה ראשונה: שבוטא בציר קרוש. מנה שניה: מרק פטריות. מנה שלישית: ברוזה צלויה ו...״

— אם אתה לו שמעני, צו אוז.

— במה זכה?

— תדע, לגבי ריח אין לך בעולם מומחה, נגר ובר־נגר כאוז הזה.

– יפה. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך... והשתיה כדת: כוס יין בינינו וביניכן מה היא. כוס אחת לאיש — דיינו!

— ד־י-ינו!