עשה מדידות חלוקה של האדמות, ואלה הוגרלו בין האכרים. את רשמיו מזמארין הוא מספר במכתבו (״תולדות נחלת זכרון יעקב ומצבה״, הצבי״

תרמ״ו 1886 ):

״— — אודה ולא אבוש, כי בהעפילי בפעם הראשונה לעלות על מרומי הנחלה, החל הספק לפעם בקרבי ויראתי מאד לבל יעלה עמל העובדים בתוהו. שערו נא בנפשכם: נחלה עזובה ושוממה, הרחק מאדם העיר, סלעי מגזר על כל צעד, אבני אלגביש הנמצאים לרגלי ההרים יתנו עדותם, כי גם ההרים פתחו לועם להגדיל השממון, המנהרות ונקיקי הסלעים נהיו למעון תנים ולנוה בני שחץ, יללת האיים יעירו תוגה נוראה בלב האדם, תחת כל אבן מצאו העקרבים משכן למו. קוצים וחרולים, גבוהים מקומת איש, יכסו פני האדמה ויכאיבו בשר האדם עד שפך דם, ומתחתם אבני נגף כמו נרפדו להם למצע, ועל כל אלה, מעמד העובדים היושבים צפופים חמשה אנשים במעון צר, מסתפקים בלחם חוקם הנתן להם מדי יום ביומו. העבודה נעשית כעין קדרה דבי שותפי, רשמי היאוש על כל פנים ותוגה חרישית בלב כולם. היפלא אם כל אלה עשו רושם לא טוב בלבי ופחדתי מהתוצאות הרעות הצרורות בכנפיהם. הציקו לי מורשי לבבי ולא עצרתי ברוחי מלגלות מחשבותי להמנהל הנכבד. ״האם גם עדיך נגע הספק ותבהל? — שאלני בתמהון — הגם אתה תשאל, אם מן האבנים האלה נוציא לחם? אל תפחד ואל תדאג, אנחנו נראה לכל העולם, כי מוכשרים אנו לחיות ערמות האבנים האלה. כבר הצליחו ידינו ללחום עם הפגעים האלה, עדים המה הצורים הנוראים העומדים משני עברי הדרך המסוקלת, המוליכה אל ראש ההר הנשקף אל מול פני הים הגדול. הדרך הזאת מעשה ידינו היא, הצורים נעתקו ממקומם, נחצבו ונסעו סלעי מגור מסביב לתת מסילה לעבור בעגלה. עוד ימים יבואו — כלה אמריו – ותבוא להתענג על יפה נוף משוש כל הארץ אשר בצדק יקרא על המקום במרוץ הזמן״.

״כשתי שנים חלפו מעת עזבתי המקום הזה. מרחוק הקשיבו אזני מתחילה בשורות לא טובות. - - קצרה גם נפש העם בעמלו, אשר לא יראה ברכה בו והוא בוכה למשפחותיו, אחדים החלו לשוב על עקבותיהם. אחרי כן החלו העננים הרת אופל ועצב להטהר. — — אך את אשר לא פללתי ולא עלתה על דעתי ראיתי בבואי הפעם לזכרון־יעקב. נפעם ומשתומם על המראה, אשר נגלה לנגד עיני, עמדתי כנציב שיש בלי נוע. ארץ חדשה ראו עיני, האדמה חדשה פניה ותתקשט בעדי עדיים ממגד שמש וירחים, ספו תמו בלהות השממון, הצורים נעתקו ולא אכיר מקומם, ההרים לבשו מעטה ירקרק דשא, הרכסים והגבנונים ישמחו לב בנטיעות גפן וזית. שם אלה עבותה תשלח פארותיה למרחוק, כמו תושיט זרועותיה לחבק כל הבא לנוח בצלה, התאנה חנטה פגיה והחרוב גם הוא יושיט אצבעותיו לדורשיו... איה סופר נאמן וצייר חרוץ אשר יתאר בחרט אנוש את ההוד וההדר השפוך על המקום הזה. מה נאוו על ההרים קוי מלכת שמים האחרונים, בלכתה להטבל בהים הגדול המלחך את רגלי הנחלה... האח! מה טובו משכנותיך זכרון יעקב״!