צעירים אחדים נתמנו לעזור על יד לובמן וביניהם ירחמיאל הלפרין ויחזקאל הורנשטין. מדי יום ביומו יצאו לשדה למדידת הקרקע. באחד הימים הגיעו בעבודתם עד לגבול הכפר ״אם־אל־עלק״ — וישבו לנוח בצל מתחת לעץ החרוב. בא ערבי ובקש מהם לשתות מים. השיבוהו כי אין אתם מים ויראוהו את כלי הפח הריק. הערבי התחיל מחרף ומגדף ונשא קול צעקה איומה. והם אינם מבינים למה ועל מה הוא צועק. לשמע צעקותיו נתקהלו כל בני הכפר אם־אל־עלק וגם בני הכפר בריקי, עם נשיהם ובנותיהם. וכולם מזוינים, מי במקל ומי בבול עץ, ואף בנשק. גם הבידואים יושבי׳האהלים באו כולם וחרבות בידיהם. פרצה מלחמה, ואלה אינם יודעים על מה ומדוע. הצעירים המעטים התגברו והחליטו שלא לנוס מפני הערבים. הם היו צעירים בריאים וחזקים, איתנים לבלי חת, ודוקא מפני שהיו מעטים בפני רבים, נתגבר בקרבם רגש האהבה למושבתם ולאדמתם ויחזק לבם לעמוד בפני הסכנה הגדולה. כשראו הערבים כי מעטים הם ובכל זאת לא נרתעו מפניהם — נפל רוחם בקרבם, אבל התבישו לסגת אחור. לפתע פתאום פרצו לפנים בקול צעקה ״אללה!״... ״אללה!״... והתנפלו על הצעירים, הללו הגנו על עצמם בחרוף נפש ואף הצליחו להוציא מידיהם את האלות והנבוטים, עד כי הערבים נבוכו. אחדים מהם חלצו את נעליהם וזרקום כלפי מעלה בצעקות: ״מנשאן אללה... מנשאן אללה!״... והצעירים השליכו את כובעיהם למרומים בקריאות : לפנים! עמנו אל!

והמלחמה נטושה.

והערבים צועקים וגועשים בקול פחדים.

בין הנלחמים נראה יחזקאל הורנשטין, ראשו פצוע והדם שותת על כל גופו. הפצוע רץ בכל כוחו למושבה להודיע על הנעשה. מעשה נסים, נקרה לפניהם הפחה מחיפה, שבא למושבה בלוית חיילים אחדים לבקר את הפקיד וורמסר. בראות הפחה את הפצוע ובשמעו את קול צעקותיו שלח מיד שני חיילים אל המקום. ואולם הערבים הכו גם את שני החיילים, והללו נמלטו וספרו לפחה את דבר המלחמה, אז פקד הפחה על כל חייליו למהר אל המקום ולהשקיט את הקרב. בראות הערבים את החיילים מרחוק — נשאו רגליהם ונמלטו. החיילים הצליחו לתפוס כמה מהם, אסרום בחבלים, והפחה פקד להביאם אל בית האסורים בחיפה.

עוד מאורעות רבים ורעים נתרגשו על האכרים בדרכם הארוכה, עד שלמדו להכיר את תנאי הארץ ואת דרכי יושביה. ואם יקר המס אשר נדרש מהם — שלמוהו, בזכרם כי באחרית הימים יצא הפסדם בשכרם.