בחודש כסלו יצאו לעבודת החריש. כיון שלא כל האכרים היו להם בהמות עבודה הלך דיגור והביא מן הגולן שמונה זוגות שוורים, אבל השוורים היו נגחנים בעטנים ומשתוללים עד לידי סכנת נפשות.

אפרים פישל אהרנסון , שזכה בזוג אחד משוורים אלו, יצא להשקותם מים מן השוקת ליד הבאר, השתוללו השוורים וברחו.

אפרים פישל

רדף אחריהם עד עמק המרג׳ (עמק יזרעאל). עבר יום, עברו יומים והאיש איננו. המושבה נסערה. מה היה לו? איפה ובשלמה נעלם? אנה יפנו לבקשו? קמה תאניה ואניה, וכבר במתים חשבוהו... ביום השלישי חזר והוא נוהג בשווריו; בדואים מיושבי העמק עמדו לעזרתן והצילו את שווריו.

״אדם מועד לעולם״, כל שכן — וורמסר. אפשר מעשה נאה כזה זימן לפניו הקב״ה, והוא לא יבדח דעתו קצת? בקש וורמסר לשטות בדיגור, מה עשה? עמד ושלח לפריז דין וחשבון מלא ושלם, פרט לפרט, על השוורים של דיגור, כלומר, כך וכך היה מעשה. לא שוורים אלא שדי שחת, אין להם תקנה אלא סכין. לא ארכו הימים ודיגור קיבל מאת הפקידות בפריז מכתב נזיפה, ובו נתבקש להשמיע דברים של טעם: מה ראה שנתן עיניו בשוורים שאין מהם תוחלת. השיב דיגור לתומו: השוורים -— שוורים, נאים ונחמדים וראויים לשמם. שמא אין הוא כדאי לסמוך עליו בעסקי בהמות? אלא שוורמסר זמם להקניטו, והסית בו אחד האכרים ממתי סודו, משה יהודה גרופר שמו, והלז הניף למול עיניהם של השוורים ״דגל אדום״... לימים בא שייד לזמארין וחקר גם הוא במעשה השורים ו״הדגל האדום״, וגם גרופר נשאל על כך. אין צורך לומר, שגרופר לא ידע שמץ דבר מכל אותו ענין...

יפה שעה אחת של בדיחות הדעת, כל שכן בתוך

ד׳ אלוהים

אמות של חושות־עפר, מסוערות ברוח פרצים וספוגות גשם נדבות.

בחודש טבת נגשו להקים את צריפי העץ. העבודה כולה נמסרה לגרמנים מחיפה. בעלי המלאכה שבמקום בקשו לדעת מה משלמת הפקידות בשכר בנין כל צריף, אך הדבר לא נודע להם. אף על פי כן קיבלו בעלי המלאכה את רוב העבודה מידי הגרמנים. הצריף הראשון אשר הוקם היה זה של

זלמן הלפרין . על ראש הגבעה, בדרומו של הרחוב, התנשא הצריף והיה מתנוסס כדגל, כבשורת ישועה קרובה! הנה הנה, עוד מעט קט וזכו לקורת גג, להם ולמשפחותם!

ובין כה וכה דולפים הגשמים בחושות, בוקעים מכל סדק. גשמי זעף של שבט יורדים ופוסקים, יורדים ופוסקים חליפות. נחמה פורתא: הרי זה החורף האחרון בחושות. את מועד הזריעה לא החמיצו עדין. והפקידות, מחפצה לקנות לה חזקה באדמת נזלה לפי כל חוקי הבעלות, נתנה חופש לכל אכר החפץ לזרוע את האדמה. העבודה לא היתה מרובה. את שני ההקטארים כבר חרשו וזרעו כל האכרים. אף הספיקו לנקות איש חלקתו. 16 אכרים חבקו את אדמת נזלה, חרשו וגם זרעו דורה.