המושבה שמרון, אשר נתקדשה עתה בשם זכרון יעקב, אשר לא מת, כי רוחו חי בקרב בניו ההולכים בדרכיו, והטוב אשר עשה כבודו והודו להאומללים האלה אשר לולי גמל עליהם כרחמיו וכרב חסדיו, כי אז תמו חס ושלום לגווע ברעב. אחרי הדברים האלה נשאת מדברותי, גם

הא׳ האדון

הנכבד וורמסר דבר בחם לבבו באהבתו לעמו ולארצו ויתנה את צדקות אדוננו המושיע. אחרי כן הנחתי את אבן הראשה. התפללנו לד׳ כי הבית הזה יהיה עליון, וגדול יהיה כבודו כארץ קדשנו. אחרי כן נשאנו כוס יין ונשת לחיי אדוננו ולחיי משפחתו הרמה בישראל, ולחיי אחינו העובדים בארץ הקדושה, ולחיי כל חובבי ציון, המוקירים את שם אדוננו הרם״.

ואלו הדברים שנשא ויסוצקי לעת הנחת אבן הפנה :

"...ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם (בראשית מ״ה כ״ה). מי אתה הר גדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה (זכריה

ד׳ אלוהים

ז׳). ישנם רגעים ידועים בחיי העמים אשר בהם יגלה ויראה פעל אשר עקבותיו ורשומו ניכר דורות רבים אחריהם; פעל אשר בהוה הוא קל הערך ודל המעש, ובעתיד יתגדל ויתרומם כענק. ישנן שעות ידועות אשר בהן ישזרו ויארגו רק חוטים אחדים במסכת התולדה, ובמשך הזמן יהיו ליריעה גדולה ורחבה ונאוה, הפרושה על פני דורות הרבה. בשעה נכבדה ומאושרה זאת אנו נמצאים עתה, בעמדנו בראש מרומי הרי ישראל, בראש אחד מרוכסי הכרמל, במקום אשר תולדת ישראל התעשרה בגליונות רבים הכתובים בדם רבבות גבורינו אשר הערו נפשם למות בעד חרות עמנו. פה במחוז הזה נקרו קורות הרבה אשר זכרן לא ישכח לעולם; פה התנוססו ערים ומבצרים שהיו כקירות ברזל לקיום המדיני של לאומנו, ופה שקע וכבה הכוכב האחרון (בר כוכבא) ממאורות ישראל שהאירו על שמינו, וחשך ליל ארוך כאלפיים שנה כסה את המקום הזה, הבנים גלו מעל שלחן אביהם, האדמה הברוכה, אשר לפני שנות אלפים היתה זבת חלב ודבש, וכאם רחמניה היניקה לבניה היקרים שהשקוה בזעת אפם – נהפכה לשממה ותהי לאם שכולה וגלמודה, כי נתרחקו מעליה בניה חונני עפרה ומרצי אבניה. עתה הנה החלו שרידי צאצאיה להתקבץ אליה ולנחמה מאבלה. אהבתם וחבתם לארץ קדשם התנערה מעפר, והנה שבים אליה לעבוד אדמתה ולבנות חרבותיה. השר הנדיב, זרובבל זמננו, שם ההר הגדול למישור, — ועתה הנה עומדות רגלינו פה בארץ הגליל על אדמת המושבה הראשונה שנוסדה מאחינו בני ישראל יוצאי רומניה ארץ גלותם. הנה נאספו פה להניח יחדיו את אבן הראשה לבית תפלה לאביר יעקב, ובית תפלה הלא הוא מקדש גדול ונשגב כזה, לא מצבת עץ ואבן, לא עמוד יצוק נחושת, כי אם מצבה חיה מחיה נפשות החיים עתה ואלה אשר יבואו אחרינו; מצבה חיה בה נקלעו חיי מוסר ורוח וחיי עבודה ויגיעת בשר, מצבה אשר רגליה עומדות בארץ וראשה מגיע השמימה.