״בשעה מאוחרת בלילה נפרדו אורחינו מאתנו ופנו אל משמרתם. נרדמנו בעוד ספורי הזועה רוחשים באזנינו. עברו כשעתיים, והנה בעצם שנתנו המתוקה נדמה לנו, כמו בחלום, כאילו אנו שומעים יריות וצעקת פחדים מעל הקומה העליונה אשר על מחסננו, ששם גרה משפחת בריל. הקיצונו, והנה לא חלום הוא. הירש בריל ובניו אברהם ודן, הם שמעו ראשונה, כי התנפלו על השומרים שלנו, בכל זאת לא העיזו לרדת, אך ירו מתוך החלונות. אנו, הטירונים, קפצנו בידים ריקות מעל מטותינו וזנקנו אל מול אש הרובים — של שומרינו ושל אויביהם.

״על השומרים הוטל לשמור את העדר ואת כל בהמות העבודה שנכלאו יחד ברפת ארוכה מאד, ובה רק שער אחד בקיר המערבי. כדי להפיג קצת את המחנק במבצר־לילה זה, שבו היו כלואים מאות בעלי חיים, פרקו את השער מעל ציריו והניחוהו לאורך הפתח, להיות מחסום בפני בעלי החיים שלא יוכלו לצאת. על יד שער זה היתה מונחת שלד של עגלה רומינית בלי גלגלים, ופנס דולק על הקיר, נר תמיד. מקום זה שימש כעין מועדון קבוע לשומרים. בעוד ארבעה מהם יושבים ומשעשעים נפשם בשיחה, כדי להעביר שינה מעיניהם, שנים מתהלכים מרחוק חליפות, צופים ומאזינים לכל המתרחש מסביב.

״בליל כל נדרי זה בא חבר שודדים ונגשו מיד לעבודתם, לפרוץ פרצה בכותל המזרחי, שכן הצד ההוא בכלל לא היתה עין השומרים פקוחה עליו. אחת אחת הסיעו השודדים את האבנים מן הקיר ופרקון בזהירות לתוך עבייה, שלא ישמע קול נפילתן ארצה. וכבר נפרצה פרצה רחבה, אך הנה שואה! תחת בקר וצאן מצאו לפניהם מחרשות כבדות ומכונות חקלאיות מכל המינים ממלאות את כל החלל ומפרידות ביניהם ובין המלקוח. החשק לבז גבר שבעתים עליהם בהריחם את הבל בעלי החיים באפם.

״פתאום נתך ברד של אבנים על ראשי השומרים, ואלה אינם רואים מאין באה עליהם הצרה, כי אור הפנס סינוור את עיניהם, אבל השנים שעמדו מרחוק ראו יפה את הרוגמים וכונו למולם את אש רוביהם. בין אלה השנים היה לופא ניימן, והוא קולע אל השערה ולא יחטיא, אבל השודדים גם הם לא טמנו ידיהם וממקום עמדתם הסכוכה ירו אל השומרים, שעמדו ללא מחסה. והנה נשמע קול ענות חלושה, חריקת שנים וקללה נמרצת ערבית, מחרפת דת ישראל... כאן תמה המערכה. השודדים נעלמו, אף גם את חברם הפצוע גררו עמהם, כדרכם תמיד, אך עקבות הדם הקרוש על הסלעים לא הניחו מקום לספק״...

פרטים רבי ענין לתאור דמותה של זכרון יעקב, ארחות חייה ולבטיה בימים ההם, אנו מוצאים ברשימותיהם ובמכתביהם של ששת הצעירים, שנשלחו למושבה על פי המלצת חובבי ציון. עליהם יסופר בפרק הבא.