הבנין למרחקים גדולים באין דרך, בין אבני נגף וצורי מכשול, ולהניחם בסדר קצוב על יד כל יסוד.

״שנים מאתנו העמיד מר דיגור שומרים על פי התור ליד ביתו, להיות לעזר למשרתת שלו, ערביה נוצרית אורטודוקסית, חצופה וצוררת היהודים. והיא התעמרה בנו, בהעסיקה אותנו בצרכי המטבח, — להביא לה מים, לנער את השטיחים, ועוד עבודות חשובות כאלה. אך כדי לצאת ידי חובה החליט מר דיגור לשתול קצת ערוגות של ירקות ופרחים ע״י ביתו, על אדמה מכוסה סלעים, לשמש לו כסות עינים בשעת הצורך, שהוא נותן לנו שעורים בחקלאות, כביכול. לשם ערוגות אלה היה צורך לעקור קודם כל את הסלעים, לנכש את שיחי הבר, ליישר את השטח, להביא אדמה ממקום אחר, להוביל מים על חמורים מהמעין הרחוק, כדי להשקות את הגנה. בלי התחשב עם העובדה שנמצאה אדמה נקיה, בקרבת המעין, ששם אפשר היה לפעול גדולות, — בחר דוקא את המקום הסמוך לביתו הוא, אשר כל צעד נקנה שם ביסורים. רק עם גמר עבודתנו ה״עיקרית״ בתור סבלים היינו נגשים לטפל בהכשרת הקרקע לערוגות הירק והפרחים לצרכי הפקידים. נקל לשער מה היתה ההתקדמות שלנו ב״שעורי חקלאות״ אלה... וכאילו מן השמים נלחמו בנו, כי דוקא בשנה ההיא אחרו הגשמים עד סוף כסלו, ושרר חום, שאפילו בתקופת תמוז לא ידענו כמוהו במקום מולדתנו, וגם זה הועיל להצעיד אותנו אחורנית.

״ממילא מובן, שהיחסים בינינו ובין מורנו הנכבד התחדדו מיום ליום, ואמנם זו היתה מגמתו, כנראה.

״מר וורמסר הרגיש במעשי רשע אלו של הגנן האנטישמי, ופעם העיר לו על התנהגותו עמנו, שהוא למטה מכל יחס אנושי. מאז נטר לנו הגנן יתר איבה מחשדו בנו שבאנו בקובלנות לפני הפקיד. בשכר זה הכתיר אותנו בשם החדש — ״פוילֶנצֶר״ – (עצלנים) והתחמק מתת לנו כל עבודה בכלל.

״בהדינים והחשבונות ששלח פריזה לא נמנע מהבאיש את ריחנו ובדה עלינו כל מיני עלילות, והברון, בקבלו את הידיעות הללו מא״י, שלחם במר נפשו אל מר מיכאל ארלנגר הישיש, בטפחו על פני יועצו וידידו. ארלנגר ״החוטא״ הוציא קטעים מן המכתבים וישלחם לפינסקר, ומזכירו מר לילנבלום השיב אותם בדואר הראשון לידינו, בתוספת משלו, תלונות ותרעומות ואזהרות שאם לא נתקן את דרכינו בעוד מועד, יהיו מוכרחים סוף סוף לנער את כפיהם מאתנו.

״רוב חברינו נתיאשו מעתידם והחליטו לדרוש בתוקף שישיבו אותם למקומות שמשם הביאו אותם, אבל כאשר נפגשנו עם מר וורמסר, אשר בכל הזדמנות של חג או יומא דפגרא היה מזמין אותנו אל שלחנו, היה משדל אותנו בדברים נחומים כי סוף סוף ישתנה המצב, ולא לעולם יחרוך רמיה צידו. ובצדק אוכל לומר שהוא