הוא שעכב את חברי מעשות את הצעד הנמהר שהחליטו עליו. לאיש הזה אנו חייבים תודה על נצחוננו באחרונה.

״משכרת חודשית קבלנו בדיוק נמרץ ובסבר פנים ולא חסרנו כל מאומה. הסתדרנו יפה והתרגלנו לחיי קסרקטין שלנו. החברים התקשרו בקשרי ידידות ויכולים היינו להיות מאושרים ושמחים בחלקנו, לולא הבטלה שהביאה אותנו לידי שעמום. מנהגו של דיגור למנוע עבודה מאתנו דכא אותנו עד עפר. החלטנו למצוא בעצמנו עבודה כל שהיא, ולא נהיה בעינינו כאוכלי לחם חסד. הצענו לפני וורמסר, שירשה לנו לסלול דרך ישרה בין זכרון העתיקה והחדשה, שהיתה מלאה חתחתים, והצריכה לעשות עקיפין. מר וורמסר הבין לצרת נפשנו, והרשות לסלילת דרך נתנה לנו, אך תנאי התנה עמנו: לעבוד בזמן ובמדה שאנו רוצים, באשר לא עבודת חובה היא, אלא רשות, תרופה מן השעמום! בחשק נמרץ נגשנו לעבודתנו זו, שהיתה כולה פרי האיניציאטיבה שלנו, ונתנה לנו סיפוק נפשי. מעשה נועז זה התפרסם במושבה, ונשי האכרים באו למקום המעשה, לראות בסבלותינו. בראותן את הסלעים כבדי המשקל הנעקרים ממקומם ומוסעים לצדדים, גמרו אומר בלבן שזוהי עבודת פרך שמטילים על פושעים כבדי עוון ובהודע להן, כי מרצוננו הטוב הטלנו עלינו את העול הזה, התחננו לפנינו בדמעות בעיניהן; רחמו על נפשות אמותיכן, שאם הן אינן כאן, גם אנו אמהות לבנים להרשות בידינו להפריעכם.

״ואנו הוספנו לסלול, כמובן.

״רוב ימי ירח כסלו עברו חלפו, וטפת גשם טרם הרטיבה את האדמה, הכל יבש, צחה צמא, ומפני החום הנורא פרצה מגפת קדחת ממארת במושבה זכרון. אני, הצעיר שבחבורתנו, חליתי ראשון. לאחר ימים מספר, שבהם שכבתי בחום מקסימלי שאינו פוסק, התיאש ממני הרופא הזכרוני, איטלקי נוצרי, שנסע לחיפה ומסר את גורלי בידי הרוקח יליד הארץ מר יעקב אדלר מטבריה, והוא הוציאני ממלתעות המות. עודני חלש מאד, אבל מכלל סכנה כבר יצאתי. וכבר נפלו למשכב כל חברי, בזה אחר זה, והקסרקטין שלנו נהפך לבית חולים ממש, אך בלי עזרת אחיות רחמניות. לא היה מי שיגיש אף טפת מים, ובמה יכלו להועיל בקורי הרופא והרוקח? ככה התהפכו על מטותיהם ששה חולים בבדידות מעוררת זועה. ואין להאשים את המושבה, כי המצב הכללי אצל האכרים לא היה שונה בהרבה ממצבנו אנו. צד חיובי היה באסוננו — שקשר אותנו עוד יותר זה לזה, והתחלנו להרגיש את עצמנו כאחים. ומי שהוקל לו במקצת, קם וטפל בחולים עד שהתגברה עליו שוב הקדחת — ״כשל עוזר ונפל עזור״. ביום השני לירח טבת

תרמ״ו 1886 , בהאיר השחר ובעוררו לחיים את כל היקום — נרדם לנצח חברנו הלפרין, למגנת לב כל חבריו ולאסון אמו האלמנה בביאליסטוק, שנלקח ממנה בנה יחידה. "חברה קדישא״ באה ואת החלק הששי מאתנו לקחה, ואנו לוינו אותו רק בעינינו מאין ביכולתנו לזוז ממטתנו.