״בימים האלה חטף המות עוד קרבן צעיר, בת האכר שטרנברג, פרח המושבה. והפחד מפני המחלה הלך וגבר, והמושבה זכרון עטתה אבל כללי.

פחד המות עדיין מרחף נגד עינינו ונאמר נואש גם לחיי חברנו הורויץ, אחר מות חברו, שני ימים אחר המקרה של הלפרין, נכרו גם בו סימני גסיסה. התאזרנו עוז ובשארית כוחותינו הצענו לו משכב בצל הבית בחוץ, שלא יראו חבריו החולים בגווע לעיניהם עוד חבר אחד. איש לא פלל עוד לראות את הורויץ בעולם החיים, והנה פלא! כעבור לאיזה זמן נגשנו אליו, והנה האויר הימי הצח פעל פעולתו עליו לטובה. דופק הלב התגבר והשפתים נעו בלאט, ובקול דממה דקה בקשו מעט מים, והוא נשאר בחיים.

״אחרי המקרה הזה החלטנו להעביר את חברנו אמתי לבית אחד האכרים שהתרצה לקחתו ולטפל בו ברחמים רבים, וכעבור שבועות מספר אמנם שב גם הוא לאיתנו, אבל מרוב החינין נפגם אצלו חוש השמע. והחבר יגלי מפטרבורג לא יכל להפטר מן הקדחת ימים רבים, והוחלט לשלחו להחליף אויר בראשון־לציון, ואחרון אחרון, חברנו יצחק אפשטין, נכנס לקדחת ויצא בשלום.

״ונשאר ארבעתנו, קשורים זה לזה. כי אחים לצרה היינו. מצבנו הוקל הקלה פורתא, לאחר ששתינו את כוס התרעלה כמעט עד תומה, מר דיגור שנה את טעמו פתאום, - כנראה ע״פ אות מגבוה - והתחיל להתעסק בסדור גנה גדולה לאורך כל המגרש שממול בית הפקידות, ומפני איזו סבה כמוסה ספח עלינו מתלמדים בחקלאות גם מבני זכרון. הראשון היה המנוח מר א. בריל, שידע את הלשון הצרפתית על בוריה, ודיגור מצא בו תועלת רבה וינצלו בביתו להיות עזר למשפחתו. אחרי זמן קצר סופח גם אחיו ד. בריל, ואחריו גם פרץ פסקל, אף כי עבודה מספיקה לכולנו לא היתה. השתמשנו איפוא במותר הזמן החפשי לעזור לאכרים לזמור גפניהם, לחרוש ולזרוע את שדותיהם ולקצור את קצירם, כדי לקבל מושגים מכל צורות החקלאות. וכשבא באחד הימים מ. לובמן למדוד את אדמת נזלה וכברה עם בצותיה, שעל דבר יבושן חלם הברון כבר לפני יותר מחמשים שנה, השתדלנו, להיות בין עוזריו הותיקים, ויחד חצינו בבצות כברה אלה,אשר רק לאחר ארבעים שנה הגיע תורן.

״יום אחד שמענו, כי אכרי זכרון מתכוננים לרדת לחרוש את אדמת נזלה שגמר קניתה יצא אז לפועל, לקחנו גם אנו זוג שוורים וירדנו לתחח את רגבי אדמתה הקשה.

״לאט לאט רכשנו לנו ידידים ואוהבים מבין אכרי זכרון יעקב, ועל כולם את חבתו של המנהל מר וורמסר. אך ככל שהלה קרב אותנו, כן הרחיקנו מר דיגור. כעבור עשרה ירחים מיום דרוך רגלינו על אדמת זכרון, הופיע המפקח הראשי על כל עבודות הברון בארץ, הוא מר אליהו שייד, הידוע כל כך בתולדות ישובנו החדש בארץ. עמו באו עוד שני פקידים: מר בן שמואל, בתור מנהל