האכרים שיתפללו בשקט, ואל יקימו חלילה רעש. הגביה אחד את קולו מעט, מיד פתח וורמסר בצעקה:

— האם חרש הוא האלוהים?...

אלא שה״עבודה״ בבית הכנסת אין בה כדי שררה ואין בה כדי להשביע את תאות השלטון. וורמסר בקש לרדות באכרים והשפיע עליהם גזרות, ופקודות ואיסורים לבלי סוף. אסור היה לצאת מן המושבה בלא נטילת רשות ולנסוע לחיפה אפילו כדי לטחון מעט חטה. אסור לגזור בול עץ מן היער. אסור להכניס אורחים למושבה.

אורח מותר לשהות במושבה שלשה ימים. וכדי שלא תארע תקלה התקין פתקאות בנות גונים שונים. אורח שיש בידו פתקא צהובה — רשאי לשהות במושבה כך וכך ימים, לבנה – רשות לו גם להשתקע במושבה. ואם אדומה היא — סמן, שהאורח אינו רצוי בכלל. אכר שעבר על האיסור נענש קשה.

*

בחדש אייר

תרמ״ו 1886

נוספו על משפחת חקלאי זכרון יעקב עוד שתי משפחות,

מרדכי בונשטין

וחותנו

שלמה יעקבזון

(הוא אחיו של ר׳ דוד שוב). פרשה רבת ענין רשמו משפחות אלה, אשר עזבו את ראש־פנה ובאו לשבת על אדמת טנטורה, בקרב בני הכפר הערבים.

מרדכי בונשטין, שבא לראש־פנה לשבת על נחלתו מטעם הועד המרכזי בגלאץ, שתי שנים לפני כן, צר היה לו המקום, צרה הדירה והנחלה מצער. הוא נשא נפשו לנחלה רחבת ידים, לכרי בר, לעדרי בקר וצאן, קצורו של דבר — לחיי אכר בכפר.

והנה בא שייד לראש־פנה ובקש שתי משפחות אכרים, שברצונן לשבת על כל אדמת הנחלה שבטנטורה. אדמה זו שנעבדה עד עתה בידי האכרים הצעירים, הרווקים, הלכה ונשמטה מידם, כל שנה יותר, מאין ביכולתם לקבוע את הגבולות. שמונה־עשר צעירים היו, והאדמה 36 חלקים, מטליות מטליות מפוזרות (כ־300 דונם), ומשנה לשנה מסיגים הערבים גבולות, — ואין קץ לסבל, ואין בכח הצעירים לעמוד בעבודתם על האדמה המרוחקה, בעוד הם דרים בזכרון־יעקב. אף הם עצמם לא תמיד חרשו את אדמתם שלהם, ורבים הסכסוכים... עד שהחליט שייד, כי כדי להחזיק באדמות אלה שבטנטורה, בזכות קנין ובזכות חזקה, מן ההכרח להושיב בכפר שתי משפחות אכרים.

הזווג עלה יפה.

מרדכי בונשטין

אדם צעיר, בריא וחסון, אוהב עבודה וחרוץ במלאכתו — הנה כזה דרוש לו לשייד בשביל טנטורה. והרי הוא מבטיח גם לכל אחד עגלה וזוג סוסים... לא ארכו הימים, ומרדכי בונשטין וחותנו שלמה יעקבזון יצאו לזכרון יעקב. לילה לנו במושבה ואחר שמו פניהם לטנטורה בלוית