חרישי, אם שכולה מבכה את ילד טפוחיה, מנהמת כיונה. ״פה נטמן״ הנער הירשקו; ״פה נטמנה״ יהודית שטרנברג — נקטף פרח באבו. כעינים סמויות נבטות אליך האותיות השקועות בחוריהן. ״פה נטמן״ הישיש יהודה אידלזון. והנה אחד מן הששה מרוסיה, אברהם הלפרין, מת בקדחת. ואשה אחת, ועוד אשה.

מי בקצו ומי לא בקצו. טרם יצאה שנת

תרמ״ו 1886 , ביום ו׳ אלול, נפטר לעולמו אחד האכרים, מן התשעה הראשונים, יעקב יוסף, המכונה

אלתר וינשטוק . בעודו בעצם כוחו מת האיש.

והן הוא היה סמל האמונה והתקוה. מי כמוהו ידע לנחם בצרה, לעודד, לחזק ידים רפות.

״אל נא יפול לב אדם עליו. בניני האבן יקומו, קום יקומו, אם לא השנה — בשנה האחרת, אם לא בשניה — בשלישית. האריכו רוחכם״ — כך טען וינשטוק לפני חבריו, שעיפו ממלחמתם עם פקידי הרשות, ונפשם קצרה מהתחכם תמיד, מהערים ומחבל תחבולות. איך להעלים את מלאכת הבנין מעין רעה ומפגע רע — ״ראו — היה אומר — כמה נסיונות נתנסינו ועמדנו בכולם, נעמוד גם בזה. קרבנות? אמנם כן! אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים. קרבנות אלו ברית־מלח־עולם הם בינינו ובין הארץ הזאת, נחלתנו ונחלת בנינו לנצח. מי אשר לא הכין לבו לקרבן־תמיד לא לו הארץ, ואין לי אמון בו. מי יודע, אם לא באחד הימים, יום צרה ומצוקה, יקום, יעמיס צרורו על שכמו וילך אל אשר ילך, לתור לו מנוחה בקצוי ארץ ואיים רחוקים. ואני אחת שאלתי מאת

ד׳ אלוהים

אותה אבקש — כי אזכה ואהיה הקרבן הראשון במקום הזה, הראשון לכל בני חבורתנו, ובזאת אדע, כי בני לא יעזבוהו עוד״.

הדברים נאמרו תוך שיחת חברים, בשעה שהאכרים היו משיחים בשברון לב את לבטיהם בענין בתי האבן, אשר מלאכתם דלדלה את כוחם, דלדלה את לבם והשרתה עליהם רוח נכאים ואפס־תקוה. אכן מרים היו החיים בצריפי העץ העלובים — מחנק בשרב, צנה וצמרמורת בחורף, אם על בנים נמקו.

מתוך שיחת חברים נפרדו האנשים איש לביתו, ולמחרת היום נודע במושבה כי וינשטוק נפל למשכב, אף שלח לקרוא לחבריו.

נכנסו לבקרו, ישבו על יד מטתו, גלגלו שיחה מענין לענין, בדחו דעתם.

זאת

הפעם דברו

הם . וינשטוק שכב דומם, כשקוע במחשבות, שומע ואינו שומע. עיניו, עיפות ונוגות, שלוחות לחלל העולם כחולמות, ועל פניו השלוים בת צחוק טובה, מפיקה אהבה ורחמים, ברכת שלום לרחוק ולקרוב, וצדוק-הדין.

״אחי ורעי — פתח וינשטוק חרש בקול יגע — עיניכם הרואות, חולה אני. נראה, כי משאלתי להיות מבין האכרים המת הראשון, אשר יזכה לנוח באדמת ההר הזה, תנתן לי. ועתה, הבטיחוני

בתקיעת כף , כי לאחר מאה ועשרים שנה