תבואו גם אתם למנוחתכם באדמת ההר הזה שלנו. שכנים טובים היינו בחיינו, אחים לאסון ולששון, ושכנים נהיה גם בבית מועד לכל חי. עוד נכונו לכם ימים טובים אשרי המחכה ויגיע, ואני —

ד׳ אלוהים

הוא נחלתי״.

שומעים האכרים ותמהים. הלצון יחמוד לו חברם, או התל יהתל בהם? והוא בשלו : —

— לא תלכו מזה עד אם תתקעו לי כפכם ותבטיחוני, כי תשמרו את בקשתי בלבכם כל הימים, ולעת זקנה וזוקן, ורצון האלהים יעשה, תפקדוני ברחמים, ועם מלוני תשימו מלונכם.

— אל נא תדבר אלינו כזאת, את אדמתנו לא נעזוב, פה נחיה ופה נמות, אך עוד רחוק היום, עוד רבה העבודה, יחד ראינו רעה, יחד נראה בטובה.

— אחת בקשתי: תקעו לי כפכם, ושבה נפשי למנוחתה.

והחברים תקעו לו כפם.

רק ימים מספר עברו. ביום ו׳ אלול

תרמ״ו 1886

נפטר האיש. ולאלה שעמדו על מטתו אמר בשמחת נצחון בטרם עצם עיניו: ״עתה ידעתי, כי המקום לא יעזב. זכיתי זכות גדולה... קשרתי קשר בל־ינתק״...

הוא לא ראה. מזלו ראה.

בדממת אבל הלכו האכרים אחרי ארון חברם היקר, המסור והנאמן, אשר גם מותו נחשב בעיניו כשכר לפעולת חייו.

ובדממת אבל חוזרים מבית הקברות אל צריפי העץ, אל המחנק, ואין דובר דבר. עוד נישא באזניהם קול חברם: ״האריכו רוחכם, בנייני האבן קום יקומו״.

המקום ירחם. ולפי שעה — הרפתים עומדות בנס. הגונב גונב והשודד שודד.

באה שנת

תרמ״ז 1887 .

״ראש השנה עבר בשלום, — מספר ביומנו אביגדור אפלבוים. — אך גנבים באו בכל לילה לנסות כוחם. ובכל לילה יוצאים למשמרתם שמונה אנשים, ואולם ידם קצרה משמור על כל המושבה. הרפתים רעועות. ביד קלה יפרצו גנבים את קירותיהן. בליל הושענא רבה פרצו גנבים את רפתו של יעקב רוזנשטין והוליכו מתוכה זוג שוורים. על השומרים נתך מטר אבנים, שזרקו בהם שנים מן הגנבים, והשלישי נהג בשוורים ונבלע עמהם באפלת הלילה. לקול השומרים הקיצו הישנים משנתם, פרצו לרדוף בעקבות הגנבים, אך לשוא״.

וטחנה לטחון מעט חטים אין. יש אמנם בקרבת מקום טחנות, הלא הן טחנות המים היושבות בלב בצות כברה על שפך נחל הזרקה, אך להגיע אליהן בעגלה — אין תקוה, בשל הבצות. לאן ילכו לטחון מעט חטים — אם לא לחיפה? יוצאים בשיירות, כמה עגלות בצותא. ומעשה ויצאו ארבע עגלות לחיפה.

היינוך קופמן , שישב בעגלה הרביעית, האחרונה בשורה, נתנמנם. וכאשר הקיץ משנתו ונשא את המלמד כדי לזרז את השוורים, – – נדהם למראה עיניו: הוא ישב יחידי בעגלה, בלב השדה, והשוורים אינם.