*

ולמרבה התלאה ודכדוך הנפש — וורמסר עומד על כנו, וכל מעיניו להתעמר באכרים, להציק, לרמוס לעפר כבודם, ואין קץ לתעלוליו.

עם

הורן , שעסק בהוראה בבית-הספר, היו לו דין ודברים תמיד. השלום ביניהם הופר לאין תקוה. וורמסר אמנם מסר לועד ״בני איש אחד״ את עניני הקהלה, כגון ״גמילות חסד של אמת״, אך לא את ענייני בית-הספר, זו היתה רשות היחיד שלו, ועליה לא ויתר.

קצה נפשו של הורן, וכאשר נגזרה עליו מטעם וורמסר גזירת גרוש, עמד והלך לפריז להגיש עצומותיו לפני הברון עצמו, בעוד משפחתו יושבת במושבה. ואולם משפחה זו היתה לצנינים בעיני וורמסר, ואחרי שניסה וחזר וניסה להוציאה מן המושבה, ולא עלתה בידו, חבל תחבולה להוציא את האשה ואת תשעת ילדיה בכוחם של אנשי צבא.

הדבר היה בחודש חשון. ירד גשם נדבות. הרחוב ריק מאדם. וורמסר קרא לאשת הורן מביתה והפליגה בדברים, והיה משוחח עמה, הולך ומשוחח, עד שהגיעו לקצה רחובה של המושבה, שם נמצא חדר אחד בלי חלונות, אך הקריבו אל החדר, נגשו חיילים אל האשה וסחבוה בכוח אל החדר ואת הדלת נעלו אחריהם. שני חיילים שמרו על ״אסירתם״ ושנים אחרים הלכו להעמיס את רהיטי המשפחה וחפציה על שתי עגלות גרמניות, שהיו מזומנות מלכתחלה לשעת הכושר.

וכבר התחילו להוציא את החפצים מן הבית. הילדים געו בבכי ושועו…״אמא״! ... ״אמא״!... אך לשוא מררו בבכי. החיילים עשו את מלאכתם באמונה כאשר הורה אותם המנהל.

אך הקול נשמע במושבה, והנשים מהרו אל מקום מאסרה של האשה ואמרו לגשת אל דלת החדר הנעולה. החיילים הדפו אותן בקתות רוביהם. אך נמצאו בין הנשים בנות חיל. הן שמו נפשן בכפן, נגשו אל החיילים והוציאו מידיהם את הרובים. שלמה יעקבזון (טנטורר) נגש אל הדלת ופרץ אותה. הוציאו את האשה מן החדר מתעלפת.

מאיר ליב הירשקו אמר להחזיר את החפצים. כפתו החיילים את ידיו ואמרו להסיעו לחיפה. קפצו שתי בנותיו על החיילים והכום ושחררו את אביהן. אחר כך החזירו הנשים את החפצים הביתה.

מזימתו של וורמסר נכשלה כשלון מביש.

אך האיש לא נח ולא שקט. חמתו בערה בו על אלה שסייעו לאשת הורן האומללה. את

בנימין בלומנפלד , חתנו של

הירשקו , קרא למשרדו והזהירו על חותנו.

– אמור לו – קרא וורמסר בקצף – אמור לו להירשקו, כי בידי חיילים אביאהו אל בית האסורים בחיפה, אם יוסיף להתערב בעניינים לא לו.