וגם

לשלמה יעקבזון

לא נמצאה סליחה. וורמסר הכריח אכרים שילכו עמו לטנטורה ויעזרו על ידו לשלח את האיש מן המקום.

ושלמה יעקבזון הוכרח לעזוב את מקום מושבו.

*

בחודש כסלו החזיקו האכרים באדמות נזלה ואם־אל־תות ויצאו לחרוש ולזרוע, זה שנה שניה האכרים חורשים, זורעים וגם קוצרים בנזלה ובאם-אל־תות אך מרובות התקלות באם-אל־תות ולסבל אין קץ. קטרן, בעל נחלת שפיה, מבקש תואנות, כדי להכריח את אנשי זמארין שיקנו מידו את נחלתו. דיגור אמנם הבטיחו, אך לכלל מעשה לא הגיע הדבר. הפולחים בנזלה מביאים את תבואתם אחרי האסיף לגורן במושבה. להעביר את הגדיש מאם־אל־תות לגורן המושבה — הס מלהזכיר. קטרן איננו מרשה לעבור באדמתו, ופקידו וחרתיו עומדים על המשמר, פן, חלילה ״יגנבו״ האכרים את גבולו... אכר יחידי לא ימצא לבבו לעבור מן המושבה לאם־אל־תות, פן יקחו ממנו את שווריו, ועל־כן יוצאים לעבודה בחבורה, חמשה ששה אנשים יחדיו, ופעמים הדברים מגיעים לידי תגרה עם חרתיו של קטרן. את הגורן אוספים בכפר אם־אל־תות גופו. ראשית: אין מעבר. ושנית: אין עדיין בהמות ועגלות ככל הצורך לתבואת הגדיש. וכשאוספים את הגורן באם־אל־תות — מן ההכרח גם ללון שם ולשמור על הגורן. מימין מתנשא הר ה״היטרי״ הגבן, ורבים השבילים בהר הזה ולנפתוליו אין מספר. כי יגנוב הגנב ויברח ההרה — כאשר נמלט נמלט.

בתוך הסבל הרב הזה באם־אל־תות הרחוקה, ללא דרך וללא מעבר, עמדו על משמרתם בגבורה, בעקשנות ללא גבול, חמשת האכרים: מאיר ליב הירשקו, יעקב גרד, מרדכי קרניאל, אברהם ברקוביץ וצבי שצמן. עבודה מפרכת, זעף ימות הגשמים, נדודי שנה על הגרנות – כל אלה לא שברו את רוחם. חמש שנים יגעו האנשים, חרשו, זרעו, קצרו, ולא נרתעו.

קשה העבודה באדמה המרוחקה, וכפלים גדול הסבל מאפס מעבר בין אדמתם ומושבתם. מתירים להם לעבור ברגל או על חמורים. אך מה יעשו לכשתגיע השעה להוביל את הזרע? התחכמו: פרקו מן העגלה את שני הגלגלים הקדמיים והטעינו את הזרע. הכל מודים: שני גלגלים — אינם עגלה.

אבל גם זה איננו מניח את דעתו של קטרן. וורמסר, מעשה להכעיס, מעכב את מילוי הבטחתו של דיגור.

נכנס אדר. לכבוד פורים ערך וורמסר סעודה והזמין אליה את הקונסול הגרמני מחיפה ועוד כמה אנשים מבני העדה הגרמנית בחיפה, עליהם נוספו שמואל איגנר, אימבר, וכמה מזקני האכרים. השתעשעו עד שעה מאוחרת במאכל ובמשתה, אף נשאו נאומים.

אין שמחה לוורמסר באין גרמנים.