טו.

בקורו הראשון של הברון

נכנס חודש ניסן, חג החרות.

מאורע גדול נפל במושבה, אשר גרם להתעוררות רבה בין אנשיה, למקטון ועד גדול... שמץ דבר גונב לאוזן, כי הנה הברון עומד לבקר בקרוב בארץ וגם אל זכרון־יעקב יבוא. שואלים את וורמסר אם נכונה השמועה – וורמסר משתמט מתשובה, ״אינו יודע דבר ולא חצי דבר״... בינו ובין האכרים כבר גבה הר עד בלי עבור, ונפש העם מרה עליו מאד. וורמסר האמין, כי יעלה בידו להעלים את הדבר מעיני הברון וכל תלונה לא תגיע לאזניו. ואילו האכרים, שכל משא־נפשם היה – לחזות את גואלם עין בעין ולהודות לו מקרב לב על כל אשר גמל עליהם, קוו בסתר לבם, כי ימצאו גם שעת־כושר לשפוך בפני הברון את מרי שיחם על עושי־דברו, כביכול, על וורמסר ודיגור.

עבר חודש ניסן – והברון לא בא. מעתה סבורים היו שלא יבוא, ובראות האכרים, כי הפקידות איננה עושה דבר לקראת בואו – החליטו, כי לא היתה זו אלא שמועת שוא.

בואו של הברון ורעיתו ודאי לא היה בגדר סוד, אף כי הברון בענותנותו הרבה ומחפצו להיות רואה ואינו נראה, נהג בחשאי והצניע לכת.

ר׳ דוד גורדון במכתבו לשפ״ר (24.11.1885) כבר אז יודע על דבר מסע הברון. במכתבו זה הוא מספר: ״ – – עוד דבר אחד אודיעך, וזהו, כי השר הנדיב גמר בדעתו ללכת הוא ואשתו הגבירה באביב הבא לאה״ק לראות שלום אחיו הקולוניסטים ולשים עינו על ענין הישוב בכלל. אשתו היא אחת מבנות ציון היקרות, הנתונה בכל עוז נפשה אל הרעיון הנשגב ומשתוקקת לראות בעיניה את ארץ אבותיה ואת אחיה ואחיותיה עובדים על הרי ישראל״.

והנה יום אחד היה האות; במושבה נראו פרדים טעונים חפצים ואהלי תיירים אנגליים, מטעם חברת הנסיעות ״קוק״, ומפי המחמרים נודע לאכרים, כי הברון ורעייתו יבואו לזכרון־יעקב דרך יפו. והיתה השמחה רבה. האכרים ובני משפחתם מקטון ועד גדול, נפוצו בכל הדרכים בשמחה ותרועה לקדם את פני האורחים.

יום רביעי לשבוע היה אותו היום, י״ז לחודש אייר

תרמ״ז 1887 . מאז הבוקר מצפים האכרים ובניהם במבואות הדרכים, לשוא. קבוצת אכרים אחת מצפה בדרך הפונה מזרחה, עומדים ומחכים ורוחם קצרה.

— אולי צחוק עשו לנו? — אומר האחד.

והספק מנקר בלבבות. השמועה על בוא הברון איננה חדשה. זה חדשים מדברים באזנם – ואין קול ואין קשב.

מחליטים לשלוח משלחת אל וורמסר, להציל מפיו דבר של ממש. אבל גם