תרועת השמחה הגיעה לאזנו של וורמסר, וגם הוא מיהר לקדם פניהם במבוא המושבה. כששאלו הברון, למה לא יצא לקדם את פניו, התנצל ברוב דברים, ומכיס מעילו דלה טלגרמה, להוכיח לברון, כי אך זה עתה הגיעה אליו הידיעה על בואם...

עתה נודעה גם סיבת העכוב, והיא אשר גרמה לברון ולברונית תלאה רבה. הדרך, שבה עברה מרכבתו של הברון מראשון-לציון דרך יפו ופ״ת, היתה ישרה וכבושה, אם מעט ואם הרבה, עד להרים ולגבעות מזרחית דרומית למושבה. מכאן והלאה מן ההכרח היה לעקוף עקיפין, לנטות ימינה ושמאלה בשבילים פתלתולים. ורק מי שבקי במשעולים העקלקלים יכול היה לכוון את מהלכו. והנה עד כאן לווהו מפתח־תקוה האכרים הצעירים יהודה ראב, גרינשטיין, מנדיל קופלמן וסנדר חדד. הללו בחשבם, כי כבר מלאו שליחותם והביאו את האורחים עד שערי המושבה, חזרו על עקבותיהם ועזבום לנפשם. מורה דרך ערבי, שנזדמן לפניהם וקבל מטבע זהב שכר הליכה, להורותם את הדרך — נעלם עם חשכה. המרכבה מרוב טלטולים ותקלות בין הסלעים, נשברה. החליטו הברון והברונית להגיע אל המושבה ברגל. אבדה להם הדרך והם תעו כל אותו לילה בין ההרים. הרוח הפריחה את מגבעתו של הברון והיא לא נמצאה. כך נדדו בין ההרים עד אשר בא לקראתם לראשונה הצעיר ליבוש בלום. שניהם היו מיוגעים ומשוברים מטלטולי הדרך ונדודי שינה ובגדיהם רטובים מטל. ירחמיאל הלפרין מספר, כי כשראה אותם הברון, קרא לקראתם, כשהוא פורש את שתי ידיו, ובעיניו דמעות גיל:

״האח בני, איכם בני ״.

הברון והברונית סרו אל האהלים שהוכנו למענם, לנוח מן התלאה אשר מצאה אותם בדרכם. אחר־כך סרו, על פי בקשת וורמסר, גם לבית הפקידות.

הברון, כאמור, הגיע ביום חמישי בבוקר, י״ח אייר

תרמ״ז 1887 , הוא יום ל״ג בעומר. בערב הבעירו האכרים מדורות והילדים רקדו סביבן וכולם קוראים: ״יחי הברון, תחי הברונית״. הברון טייל ברחובות המושבה ונהנה למראה שמחת הילדים. למחרת, ביום ששי, סייר את הרי הסביבה בלוית וורמסר ודיגור. בשבת בבוקר התפלל בבית הכנסת. הברון נאם לפני האכרים נאום נלהב, ודבר על עתידותיהם ועתידות המושבה. הוא בקש, כי ישמרו שלום ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין שכניהם, כי ישקדו על המלאכה ועל העבודה, כי יהיו מצייתים לפקודות פקידיהם הדורשים רק את טובת המושבה.

וכאן אירע מאורע, אשר כוחו היה רב על מהלך החיים. גם בימים הבאים. כתום נאומו של הברון הגישו לו האכרים מכתב ובו שטחו את בקשתם להסיר מעליהם את וורמסר ולמנות במקומו פקיד אחר, אדם בעל נפש אשר יבין ללבות האכרים. בעוד הברון מעין במכתב נזדרז וורמסר וקרא אליו אכרים אחדים ממתי סודו ושאלם במעמד הברון, אם ידוע להם דבר הבקשה הזאת. האכרים השיבו ואמרו, כי לא ידעו שמץ דבר מכל זה... ערמתו של וורמסר עמדה לו. המזימה הרעה