כמה עוונות וחטאים טפלו על ד״ר גולדברג, אלא שכל אלה לא היה להם, מצד עצמם, כל זיקה לוורמסר. ואם אמנם בהרבה ממעשיו הגדיש ד״ר גולדברג את הסאה, הרי לא היתה כוונתו אלא לשם שמים באמת ובתמים.

״את החולים היה ד״ר גולדברג בודק תחילה ומברר אם הם לובשים ״ארבע כנפות״. מי שלא היה לבוש ״ארבע כנפות״ סירב הרופא לטפל בו. הוא התערב בעניני ההנהגה והסדרים של בית הכנסת. הסדרים שהנהיג וורמסר לא נמצאו ראויים בעיניו. כל אלה עוררו בוורמסר רוגז וכעס. הרופא אף עורר את האכרים על וורמסר. אך, על צד האמת, לא היה כל צורך להרבות דברים על לבותיהם ולעוררם למרד. לבם היה גדוש ומגודש מרירות זה כבר ונפשם עיפה מעול שלטונו של וורמסר המנהל״.

מעשה היה

ומשה יהודה גרופר

בקש להוכיח לכל, כי הוא יכריח את הרופא לטפל בו גם בלי ״כנפות וציצית״. הלך אל ד״ר גולדברג וקבל על מיחושי בטן. התחיל הרופא בודקו — ונרתע! ...

— היכן ה״ארבע כנפות״? — שואל ד״ר גולדברג.

— אינני לובשן — משיב גרופר.

— אם כן, אינני נזקק לך.

— אתה תהיה נזקק לי — מתעקש גרופר.

— וכי אפשר בלי כנפות וציצית? הרי אלה הם אות ועדות ליהדותך.

— טועה אתה. האות ליהדותי כבר נחתם בבשרי ביום ברית מילה שלי... ואינני יודע מה יהדות רצויה יותר לרבש״ע, אם שלי ואם שלך. יהדות בארץ מקיים אני, אני עובד האדמה, ולא אתה, הנושא משרה...

חרה אפו של גולדברג ולא חפץ לטפל בגרופר. הלך זה והביא תלונתו על הרופא לפני וורמסר. שלח וורמסר וקרא לגולדברג, ודרש ממנו בכל תוקף לטפל בגרופר. גולדברג, באין ברירה, נכנע.

גרופר נצח. אבל הרופא לא פסק מהטיף את דבריו ברוחו. ובדרשותיו בבית־הכנסת הבטיח לכתוב לפריז אל הברון ולבקש פאה נכרית לכל אשה.

באוירה של המושבה עלה ריח אבק׳השריפה. המחלוקת פשתה מהרה והציתה בלבותיהם של ארבעים האכרים אש מרד ומרי. אחרי שנות הסבל והיאוש, שבהן עמדו בגבורה וקבלו בחרדת׳אהבה גם את הטוב גם את הרע מידו הגדולה והנדיבה של הברון, — גברה בקרבם התשוקה לעצמאות.

לעומתם תמכו קצת מן האכרים בוורמסר. המחנה נחלק לשניים. צוחצחו החרבות. סערת המחלוקת הכתה גלים עד למרחקים. נזדעזעה היהדות.

מי חייב? מי זכאי?

ויצא הקצף גם מלפני הברון. שייד טורח להחזיר את השלום על מכונו — לשוא!