גולדברג כבר איננו. קרניאל חבוש בבית׳הסוהר בחיפה. שבה נפשו של שייד למנוחתה והוא מהר לחזור לפריז כמצות הברון. אבל וורמסר עדיין במושבה ועוד ידו נטויה ״לשלם״ לאכרים המתמרדים כגמולם... שייד הביא לפני הברון את דבת האכרים רעה ונתנם ל״מורדים״, סרי סוררים, אשר התקוממו לכבוד הנדיב עצמו, ובעלילתו הנתעבה העלה את חמת הברון להשחית. עד כאן פריז... ובארץ, בזכרון׳יעקב, התאנה וורמסר לאכרים בכל מיני תואנות ומרר את חייהם. הוא עורר את הממשלה לשלוח שוטרים לתבוע מאת האכרים את המסים, כגון מס האסכרייה (מס הצבא), אשר עד כה היתה משלמת הפקידות. וכאשר בקשו האכרים מאת הממשלה לזכור את ענים ולגבות את המסים לשיעורין, הסית וורמסר את ראשי השלטון להכריח את האכרים שישלמו את כל המסים בבת׳אחת, מה שהיה למעלה מכוחם. סוף דבר, האכרים הלכו לחיפה ומכרו מחפצי ביתם, שמלתם לעורם, ושלמו את המסים כאשר תבעה הממשלה.

אך וורמסר לא אמר די, ועוד הוסיף רשע על פשע. כל שנה היו האכרים מביאים את תבואתם מן השדה לגורן במושבה. חוכר מס המעשר מן הממשלה בכפרים שבסביבה ובמושבה, היה נותן אמון באכרים היהודים, אשר שלמו לו את המעשר ביושר לבב מיד לאחר הדיש. וגם בשנה זו עשו האכרים כמנהגם. הם העבירו את תבואתם משדות נזלה לגורן המושבה, מהלך שעה. והנה אחרי שהעבירו את כל תבואתם, נחפז וורמסר להסית את קוואטין המפורסם, חוכר המעשר, כי יכריח את האכרים להחזיר את התבואה מן הגורן השדה, לדוש ולזרות אותה שם... על ידי כך נגרם לאכרים נזק רב. ראשית, להחזיר את כל העמיר מן הגורן לשדות, הרי זה אבוד זמן ואבוד ממון. שנית, הפחת אשר יגרום הטלטול שלא לצורך. ושלישית, התבואה תשאר הפקר בשדות ללא שמירה בלילות... אלה מעט ממעלליו של וורמסר, שליחו של הברון, הממונה לפקח על ישוב הארץ. אבל הברון לא ידע כל אלה, כי כל אשר כתבו האכרים נתעכב ב״מחלקת הצנזורה״ של שייד ווורמסר. פקיד הדואר אף הוא קרוי אדם וצריך מאכל ומשתה...

מושל חיפה שחרר את קרניאל, אבל שלח חייל ללוותו וצוה לגרש מן המושבה גם את משפחתו של הד״ר גולדברג. וגם הפעם התיצבו כל נשי האכרים ולא הרשו לחיילים לגשת לבית שבו גרה המשפחה. ובחשדן בוורמסר, כי הוא עלול לעלות עם ״חייליו״ גם בלילה, כדי לבצע זממו, התחכמו הנשים וקבעו תור ביניהן: לילה לילה ישנות עשר נשים בבית הרופא, כדי לשמור על אשתו של ד״ר ג. ובני׳ביתם, לבל תאונה להם רעה. סופר ״החבצלת״ מעיר על מעשה זה של הנשים ואומר, כי ״אמנם ראויות הן הנשים הצדקניות, אשר בטח בזכותן יגאלו גם האנשים — לתהלה ולברכה, וטוהר לבבן כיקר רוחן, יהולל בפי כל״.

שנים מן הפועלים החקלאים, צעירים מן ה״ארבייטער שוללע״, רטנר וליכטנשטיין, גורשו מן המושבה. לפקיד נודע ״חטאם״; הם כתבו מכתב לאחד