ממיודעיהם, ובדבריהם נתנו צדק לאכרים האומללים. וורמסר עמד על המשמר, אזנו נטויה ועינו פקוחה, וכל רז לא אנס לו.

*

לא ארכו הימים ובעקבות ד״ר גולדברג עזבו את המושבה גם בני משפחתו. הרוחות שקטו מעט — ואולם וורמסר לא נח ולא שקט, והוסיף ללבות את אש חמתו, מתוך תשוקה למרק את חשבונו גם עם האכרים ״המורדים״. ולא חס על כבוד הנדיב, ולא נרתע מהרגיזו ומהטריד מנוחתו, בהעבירו לפריז יום׳יום תלונות והאשמות על ארבעים האכרים.

על כתלי בית׳הפקידות הודבקה מודעה בכתב ידו של וורמסר, שנסתמכה על טלגרמה מפריז, המכילה גזר׳דין מר וקשה. האכרים דוד אברמוביץ, מ. ל. סטנובר, מרדכי קרניאל, פישל שטרנברג, זיידע גולדשטין וזאב קלינמן — חייבים לעזוב את המושבה, כלה ונחרצה. 28 אכרים מן החתומים על המכתב אל הברון, לא יקבלו לא תמיכה ולא אדמה, כל עוד לא יחזרו בתשובה... כל צרכי בית׳הכנסת, בית הספר, רופא ובית מרקחת — יוסיפו לקבל רק אם ייטיבו דרכיהם. שמות 28 האכרים הם: יצחק גולדשטיין, מ. ה. היפלר, משה הירש הרשקוביץ, רודער, קרסקר, זלמן הלפרין, שמואל שטרנברג, שוורצמן, יעקב אפשטין, גרינברג, שפירא, הירשקו, אפלבוים, שצמן, וולף ברקוביץ, מנדל אידלזון, יעקב כץ, גילברג, הלל כץ, יוסף אפשטין, רוזנשטין, בעל מצר, מרדכי אבדיק, ליב שוורץ, יצחק קופמן, איליוביץ קופרמן ודוד כהן.

לאלה ה-28, ניתנה הזכות לבקש מחילה וסליחה מאת הנדיב ומאת... וורמסר, אם יחתמו על מכתב ההתנצלות שערך שייד והשאירו במושבה לפני שובו לפריז. אבל האכרים עמדו במרדם ולא הסכימו לחתום על כתב זה. וורמסר שלם את התמיכה לאכרים האחרים ומנע אותה מאלה שעליהם יצאה הגזרה. הם לא התאוננו. נכונים היו לגווע ברעב, ובלבד שלא יהיו ללעג ולקלס בעיני וורמסר, וכחוטאים מתחטאים בעיני הנדיב.

כעין חרדה אחזה את האיש, כמין פחד טמיר, אשר העביר אותו על דעתו. הוא פרסם אזהרה שלא להעלות אור בבתים אחרי השעה התשיעית בערב, שלא לאסוף אספות, שלא להתקהל, אפילו לא שנים הולכים יחד ברחוב. ״עוצר״ בלשון זמננו.

ובינתיים לא חסך עמל ויגיעה, בחפצו לקיים את גזר׳דינם של הששה ולגרשם בכוח הממשלה מן המושבה. נתלקחה המערכה ביתר שאת. וגם הפעם עמדו הנשים חומה ולא הניחו לחיילים להכנס אל הבתים להוציא את בעליהן.

וורמסר קרא שוב לבלומנפלד ואמר לו:

— אמור לחותנך, שאם לא יכבוש רוחו — אשלח אותו על חבילת חפציו לחיפה.