לצאת מן המושבה. וכ״ח המשפחות תשארנה חצי שנה ללא תמיכה וללא אדמה, עד אשר אולי יצלח בידי לשכך את כעס הנדיב וחרון אפו עליכם.

עם זאת רמז להם פרנק, כי אפשר שהנדיב ישיב גם לעשרים ושמונה משפחות האכרים את הכסף אשר השקיעו באדמתם, ויעזבוה גם הם. ובכך עזב את המושבה.

אלא שלעזוב את המושבה לא חפץ איש, עם כל סבלם הרב מידו של וורמסר. רק לאחר יאוש עזבו את מושבתם, לאחר שקבלו פיצויים בסך 4000 פרנק, משפחותיהם של דוד אברמוביץ וסטנובר. עזב גם פישל שטרנברג. מחמת מחלתו עזב קלינמן ומחמת מחלת אשתו עזב גם בעל־מצר. עזבו, מכובד סבלותיהם, יצחק גרינברג, מנדיל אידלזון, מרדכי אבדיק, יעקב כץ, מנדיל רודער, אליהו אליוביץ ודוד כהן. האחרונים קבלו 1000 פרנק כל אחד. אך ה״מורדים״, נשארו במקומם וכל תחבולות וורמסר נמוגו כעשן. גזר הדין על קרניאל וזיידע גולדשטיין — בוטל.

בכל אותה תקופה של ״מרד הארבעים״ עומד

אלעזר רוקח

וחוצב להבות אש מעל דפי ״החבצלת״, ודבריו על פי רוב חריפים ביותר, ופעמים שהם נאמרים מתוך ריתחא שאינה יודעת סייג ורסן. את וורמסר ואת שייד הוא שם לדראון ויורה בהם חצים שנונים. לא עם כל דבריו נוכל להשלים, ולפיכך רק מעט נביא מתוכם.

״— — כי ישנא

ה׳ השם, או האדון

וו. בצע מעשקות תכלית שנאה, זאת לא יאמרו אפילו אוהביו, ונהפוך הוא, כי מכל צעדיו, ומכל מעלליו בלטה נטיתו העזה לזהב חמסים. אבל הלא היה על

ה׳ השם, או האדון

וו. להוקיר את המקור הזה, ואבן שתיה זאת, ״אבן החכמים״ אשר תהפוך עפר לזהב, והדין היה נותן, כי אם ימינו דחתה את האומללים אשר נאלצו לתת גיום למכים, הן בשמאלו היה צריך לקרבם, למען לא תאבד ״הפרה החולבת״; אבל פה נקודת׳הכובד של תכונתו (כאראקטער). כפלארוס בשעתו רץ וירוצץ את הקולוניסט, ולמען הצדיק מעלליו לפני הנדיב, אלצם כי יתקוממו לו, למען יראה הנדיב כי אמנם טוב ויפה עשה וו. בלכתו עמם בחמת קרי. בידו השמאלית הראה להקולוניסט את כסף התמיכה, הנועדה להיות לו למשען לחם, ובידו הימנית הושיט לו את שרביט העונשים, בהם ענש את כל אכר ואכר מדי חודש בחדשו, עד כי שקע כסף התמיכה בחומת ״העונשים״. בכל יום ויום ברא ויצר המון חוקים מעיקים, למען יאלץ

הק׳ הקולוניסטים (מתישבים)

לעבור עליהם, ואז יעלה בידו לשית עליו כופר! וכה תללו החוקים המעיקים על האכרים כהרי בגלבוע, עד כי גם אם מלל האכר באצבע וקרץ בעין, והביא אשמו. ובעוד שהאכרים האומללים הרכינו ראשם, ונענעו לכל גל ונחשול העובר עליהם, השכיל

ה׳ השם, או האדון

וו. לתארם בראפארטו לפני הנדיב בצבעים איומים ושחורים, עד כי באמת היה נצרך להנדיב להיות נדיב מאין כמהו בתבל, אם לא שפך בוז על רעים וחטאים כאלה; ובזה צלח בידו לדכא את

הק׳ הקולוניסטים (מתישבים) , ולהכחיד את תקותם לימים יבואו. בעת ירדו הגשמים, והאכרים