הק׳ הקולוניסטים (מתישבים)

האומללים, אשר רק אמונתם נשארה להם לתקותם בחיים, וגם את התקוה הזאת אמר לנשל ולהתיז נטישותיה, למען ישארו

הק׳ הקולוניסטים (מתישבים)

ערומים מכל! בקצרה! כל אשר יכול לעשות מרצח ושודד, זאת עשה האיש הזה; כאשר כבר בארנו וספרנו המון מרוע מעלליו (ואשר עוד נספר בספור מיוחד). סוף כל סוף, אחרי שלכל יש קץ ותכלה, וגם לרשעת מאשרים מתעים; ובכן הושם קץ גם לאכזריות

ה׳ השם, או האדון

וו.; תלונות אחינו נשמעו סוף כל סוף באזני הנדיב, וצעקת הישרים שראו באסון אחיהם עלה לפני כסא נדיבותו. ואם כי רבים רבים סבלו ממפלת האכזר הזה, אם כי משפחות רבות תשלמנה עתה בדמן בעד חפשיותן, והמון נפשות נאלצות לצאת בראש גולים, עד כי כמעט נוכל לאמור עם המלך פיריאוס ״עוד נצחון אחד כזה ומתנו!״ נוסף על זה, נבעו ע״י תלונות אחינו וצעקתם פרצים רחבים בחומות בית ישראל, והתקוה אשר עודדה את האומללים, כי בהרימם קולם לתנות צרותיהם לפני אחיהם, ימצאו אזנים קשובות ולבבות חומלים; התקוה הזאת תמס הלכה, ועוד נהפכה להם לרועץ, ואת אשר לא האמינו, אותה ראו ושמעו, כי המון מאחינו יצאו לעפר אותם בעפר ולעולל קרנם בבוז וחרפות. וחנפי לעני מעוג השליכו שקוצים על החלוצים הראשונים לבית ישראל, אשר סבלו רעות בטרם תקעו יתד בארה״ק, ובכן נגדעה ונכרתה ונפלה התקוה הזאת אשר בכחה להרים קרן עם ולחזק בדקיו, אחרי ידעו כי המשפט לדעת הקהל, והתולדה יושבת מרום ונשא ושופטת בלי משוא פנים, לא תפליא בין עשיר ורש. ולכן יש תקוה למעונה ונדכא, כי עד העם יבא משפטו, והם יצילו אותו מרעתו ומהותו. אבל מקרי זכרון יעקב ופרשת ״הרעם והרעש״ אשר עבר עליה הורו אותנו ואת אחינו האומללים דעה, כי אין לנו לא דעה ולא קהל, לא שפה לנאמנים, ולא מליצים יגידו לאדם ישרו, כי אם רכב ורוכבו! בקר וצמדו, — עם

כ״ז כל זאת

ידוע נדע עתה, כי נפטרה

ארה״ק ארץ הקודש

ממשחית איום ונורא! והישוב כלו אמנם יכול לשאוף מעט רוח, כי רוח לו מצר ומסטין. ובכן ברוך יהיה

ה׳ השם, או האדון

וו. בצאתו, ונשמתו תהיה צרורה בצרור פיטקאמער וחבריו, אשר גם אותם גרף הזמן במטאטא השמד!״.

גם את תלמידי ״הארבייטער שוללע״ משיגה יד הנוגש. ״החבצלת״ תספר:

״מזכרון יעקב מודיעים, בחוה״מ סכות נחלה אחד מהבחורים העובדים שם (על מנת שאחרי עבור עליהם שלשת שני עבודה, יתחשבו לקולוניסתים, והנסיון אמנם הורה, כי לפי החוקים והמשפטים אשר ישים המנהל לפני הבחורים האלה, ועבודה הרבה והנכבדה אשר יעמיסו עליהם, אין גם אחד אשר יזכה לגמור שני בחינתו, רבים יברחו לנפשם, ורבים ממותי תחלואים ימותו) ושמו

טוביה קרופיק , ואחרי אשר כבוד הרופא מז״י מקמץ מאד בבקור חולים ומה גם בתרופות, (באמרו כי פקודת הנדיב חזקה עליו לבל יבקר שום קולוניסת רק בשעה אחת לפני מיתתו! ואת המליצה היפיפיה הזאת — שאין אנו מאמינים כי מפי הנדיב יצאה — שנן

ה׳ השם, או האדון

בלאך מנהל ״ראשון״ לפני איש אחד אשר בא לפניו