ובקשהו כי יצוה לרופא לבקר את הצעיר יצחק שוללער אשר הובא מז״י בחלותו מחלה עזה, ואחרי אשר צעק

ה׳ השם, או האדון

ב׳ על המבקש, מדוע העיז לבוא אל בית הפקידות? ומדוע החריד רבצו בשבתו יחד את

ה׳ השם, או האדון

ווארעמזער ומשחק במשחק האישקוקי, והמבקש לא חת ולא זע, ואמר כי פקוח נפש דוחה אפילו שח׳מט! אז התחיל

ה׳ השם, או האדון

ב׳ לשאול את שאלות הנימוס והסדר, מי הרשה לנער שוללער לעזוב את

ז״י זכרון יעקב ? והכי אין רופא שם? ועל תשובת המבקש כי קשתה המחלה על האומלל, ולא היה בכוחו ללכת ולבקש רשות, ובפרט כי הרופא מז״י איננו משגיח על חולים קולוניסטים. כן כן הדבר, אמר

ה׳ השם, או האדון

ב׳, הן דבר צוה הנדיב את הרופאים בהמושבות לבל יבקרו שום חולה קולוניסט רק בשעה אחת לפני מותו!! וחבריו ראו כי אם יעברו עוד ימים אחדים ויגוע לשחת, ולכן מהרו ארבעה מרעיו

ה״ה האדון הנכבד : שמשון סגל, ליב איזנשטיין, קלימאנטאווסקי, יואל גאלדבערג (בעוד שכל הנערים בני רוסיא העובדים בז״י הסכימו לשלח את טוביה ליפו), וילכו לה׳ דיגור לבקש מאתו רשות עבור טוביה כי יסע ליפו.

ה׳ השם, או האדון

דיגור, אם כי איננו בן ברית, מלא בקשתם (תחת אשר

ה׳ השם, או האדון

ווארעמזער אמר כי הוא לא יכול להרשותם, רק יקחו רשות מהרופא, והרופא אמר כי מתחלה הוא טוביה, כדרכו בקודש לאמר על כל חולה בטרם באה השעה הידועה... כי נרפה הוא ולכן יאמר כי חולה הוא!). היקרים

הנז׳ הנזכר

שכרו עגלה עבור החולה

הנז׳ הנזכר

ושלחו אותו ליפו. בהודע הדבר להרופא, מהר וצוה לענוש את המורדים האלה בכסף חדשם, הינו שלא ינתן להם דמי עבודתם בעד חודש ימים (אם כי מזה יחיו, ומבלעדי משכורתם הלא יגועו ברעב). המנהל היקר

ה׳ השם, או האדון

וו׳ שמע לקול הרופא ויעניש את הזידונים. ביני ביני נחלה הנער סגל במחלת הקדחת, ביום השני הלך להרופא ולא ענהו, יען הנהו אחד מאלה שפשעו לשלוח את טוביה ליפו להתרפאות. ביום השלישי אחרי אשר אחזה הקדחת שלישית את סגל, ורעיו באו ובכו לפני הרופא כי ירחם על הנער ויבקרהו, אז הלך ויתן לו תרופה לנקות את מעיו. ביום השביעי למחלתו בא החולה להרופא ויבקשהו כי יתן לו חינין.״ לא לקולוניסתים עצלים – השיב הרופא — להתענג על תרופות יקרות! לך עצל ועבוד״! האומלל יצא לעבודתו, אבל נפל שם מלוא קומתו ארצה וכמעט שבר ידיו, משם נשאוהו רעיו בכתף לבית הספר, שם ילינו ששים נערים. והרופא לא פנה ולא שעה לבקשות חברי החולה, וכה עברו עליו עוד ארבעה ימים עד אשר נדלק מוחו, ורק אז בא הרופא ונתן לו תרופה יקרה חינין. אבל כבר לעג סגל לו ולתענוגי עוה״ז, ובאותו יום לעת ערב הלך לעולמו. ״מי שלא ראה הלוית המת הזה — יוסיף המודיע לאמור – לא ראה שבר לב אומללים! כל הצעירים והקולונ׳ לוו את העלם הזה לבית עולמו, וה׳ סערניק נשא עליו מדברותיו, ויספר בפומבי כי סגל היה לעולה על מזבח רשעות הרופא, וכל הנאספים בכו בכי רב!״ כל הצעירים החליטו לעשות אזכרה לנשמת האומלל הזה, ויגמרו אומר לכתוב

ס״ת ספר תורה

לזכר נשמתו, ולעשות טס של כסף ולחרות על הטס את האסון אשר קרה להצעיר