במושבה נודע כי בקשות האכרים לפרוק מעליהם את עולו של וורמסר עשו סוף סוף את שלהן. מכתבי האכרים, שנשלחו לועד המרכזי בגלאץ, ודרישת הועד להרחיק את וורמסר, גרמו, והפקודה יצאה מפריז על וורמסר, כי יעזוב את מקומו ויחזור. סוף סוף זרחה השמש עליו ועל מעשיו. אולם וורמסר התמהמה ולא מיהר לחזור.

כדי שלא לראות את פני שונאיו, חדל וורמסר מבוא לתפלה לבית׳הכנסת.

באחד הימים קבל הגנן דיגור מכתב מפריז, ובו נשאל, אם וורמסר כבר חזר לפריז. לשטות בפריז לא יכול גם וורמסר. וביום

א׳ אדון , פרשת לך לך, חשון תרמ״ט, נובמבר 1888, בשעת בוקר מוקדמת, עזב וורמסר את המושבה בחשאי.

בעזבו את המושבה פגש בדרכו ליפו את האכר

יצחק שוללר , שחזר מיפו. וגם עתה, לאחר שנחל מפח׳נפש והורד בחרפה מעל כנו, לא יכול לכבוש את יצרו — וגער בשוללר, על אשר הלך ליפו בלי נטילת רשות. זרוק מטה לאויר — על שרשו עומד.

אך עזב וורמסר את המושבה, התחוללה סערה, אשר כמוה לא נודעה זה כבר, עד כי הסבה גם נזק לבתים, ורעפי הגגות התעופפו לכל רוח. בית בריל, בן הקומותים בזכרון׳ה״עתיקה״, ניזוק קשה ואנשי הבית ניצלו בנס. ברוב הבתים התנפצו זוגיות החלונות.

הסערה שככה. שקט ירד על המושבה, כל האכרים ראו בדבר ״אצבע אלוהים״, לאות ולמופת. יוסף אברמוביץ יצא אל רחוב המושבה, ובידו שלט עם כתובת: ״ ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ״.

*

עתה, חמשים וארבע שנים אחרי המאורעות ההם, כבר אפשר, מתוך אספקלריה היסטורית, לקבוע עובדות כהויתן ולהעמיד את הדברים על בורים.

א. אין ספק, כי הד״ר גולדברג הפריז על המדה בעשותו את עניני הדת קרנים לנגח בהן. לא ההשגחה על הדת היתה תפקידו במושבה ולא בשמה ולשמה נשלח לשם. הד״ר גולדברג, כאיש משכיל, בן תורה ותרבות, צריך היה בעצם ימי המרד לקום וללכת, פן יבוע אפילו לאכר אחד בגללו והוא יתחייב חובת גלות. אך הוא לא כן עשה. גם לאחר שכבר נגזרה גזרה על אכרים רבים, לעזוב את מושבתם הוסיף לעמוד במרדו. נשאלת שאלה: חבת הארץ היכן היא וטובת האכרים?

ב. האמת מחייבת להדגיש פרט היסטורי אחד: לא ד״ר גולדברג היה מחולל המרד. בבואו למושבה כבר היה המרד עובדה קיימת. אלא שהוא בכוח השפעתו הצליח להטות את המורדים, שיהיו תולים את מרים ב״עניני הדת״.

ג. לא מחכמה עשו ״המליץ״, ״הצבי״ וחובבי׳ציון מזה, ״החבצלת״ ואלעזר