״מאז בא בן־שמואל באו חיים חדשים למושבה — כותב ביומנו אביגדור אפלבוים. — פני הזמן שינו הכל לטובה, שבה שמחת חגים ומועדים במושבה. כל הפנים צוהלים, מפיקים שמחה ושובע רצון. האכרים מקבלים איש את פני רעהו באהבה״.

את בן שמואל מקדם רוקח באחד ממאמריו ב״החבצלת״ בדברי ברכה:

״עתה נמצא לנכון לקדם בשלום את

ה׳ השם, או האדון

בן שמואל

נ״י נרו יאיר , אשר מעשיו עד כה בראש פנה, נתנו לנו מושג נאמן ונכון מתכונתו, איננו שונא להקולוניסתים, ולא ירצה בצערם, גם דבר אין לו עם עניני הדת, וחלילה לו לאכוף את צאן מרעיתו להפר תורה ולחלל ברית! אחד ממדותיו הישרות הנה, כי לא ידבר אחד בפה ואחד בלב, והבונה על דבריו כבונה על צור החלמיש, הוא לא יבוש לאמור להאכר, ״אין בכחי למלא בקשתך, יען תלוי אני בדעת הנדיב״; אבל אם יבטיח, אזי ישתדל בכל עוז למלא אחרי דבריו. ונוכל להקים את

ה׳ השם, או האדון

בן שמואל על חזקתו, כי בטח ישים לב להיטיב לאחינו

הק׳ הקולוניסטים (מתישבים)

בז״י, והיתה מפלת וו. לו למזכיר עון נוגשים תעלולים אשר לא יחרכו צידם, ויום שלומים יבא ושלם פעולתם אל חיקם. בצדק נחשוב, כי ישים

ה׳ השם, או האדון

בן שמואל אזניו כאפרכסת לקול אחינו האומללים הנרדפים על צוארם מחמת הרופא שם, אשר שם לו לחוק להעיק ולהצר להחולים באופן איום מאד, ותחת לגהות מזורם, יענם ויפזר מלח על פצעיהם; רצח כזה לא נשמע בתבל, כי מה לנושא כלי עסקולאפ ולדברי פוליטיקון? האם בעבור שקולוניסת פלוני לא היה מחסידי וו., לכן הותר דמו? ומה לו ולהנערים העובדים בזיעת אפם בעד פראנק אחד ליום? הכי בעבור אכלם לחם צר ומים לחץ קנאים פוגעים בהם? לא נפון כי

ה׳ השם, או האדון

ב״ש בת שלמה

יראה בענין זה תחלת מעשיו, באשר יסיר מר המות מאת החולים ולא יתנם לגוע בחלים, וברכת אובדים עליו תבא״.

בן׳שמואל בא למושבה אחרי הסערה. והוא פקד מיד לקבוע זגוגיות בכל החלונות שניזוקו ולתקן את ההרס שגרמה הסערה.

ובא למושבה גם הרב

זאב יעבץ

מפתח־תקוה. הוא בא למלא את מקום הרב

חיים פאליק , שנגזר דינו לעזוב את זכרון׳יעקב על חטא אשר חטא להצדיק את האכרים והאשים את וורמסר. יעבץ בא למלא תפקידו גם כרב וגם כמורה בבית׳הספר. וכיון שהמחלוקת בין שני מחנות האכרים טרם שככה, השתדל יעבץ ככל אשר השיגה ידו להביא שלום אמת בין המחנות ולהשיב לב איש על אחיו לאהבה ולרעות. אף עשה והצליח. שב השלום על כנו וחדל רוגז.

״ברכה רבה הביא יעבץ למושבה — מסופר ביומנו של אפלבוים. — הוא היה אוהב שלום ורודף שלום. כל אנשי המושבה אהבוהו, חבבוהו וכבדוהו״.

כיון שאדלר כבר היה זקן, אסר עליו ד״ר זוסמן לטפל בחולים, והכניס לבית׳המרקחת איש צעיר, שלמד את תורת בית׳המרקחת, להיות עוזר על יד אדלר. ובוא וראה, שזוסמן מצא את הרוקח לא במדינת הים, — — הוא מצא אותו