דופק את סוסו להחיש עזרה. דוהר הסוס, שועט בסערה, והרץ לבו בקרבו הולם׳פעם: לוא ירחם

ד׳ אלוהים , ותעמוד לו השעה, ותבוא הישועה במועדה!

ד׳ אלוהים

ירחם, בוא תבוא הישועה במועדה: בטרם תבוא המילדת – וילדה...

עוד הדרך רב, עוד רבה התלאה. אך מתוקה העבודה, ומתוקים החיים בפנה נידחת זו, השרויה בשלוה ובדממה, חבויה בין שלוחות ההרים, הכרמל מזה והרי אפרים מזה. ותחית השממה הרבה, ישימון מדבר, מה מרנינה את הלב.

המים המובאים ממעין רחוק, מהלך קילומטר וחצי, לא נתברכו בסגולות יתירות. ריח העדרים, עדרי הצאן והבקר, העומדים על המעין — נודף מהם. ולא תמיד אתה בא ושואב והולך. פעמים אדם עומד ומצפה שעות רבות עד אשר יגאו המים, או עד אשר תשקע הזוהמה, שהטילו בה הרועים ועדריהם. את המים נושאים בכלי פחים על גב החמור.

*

רק עשרים וחמשה מן הצעירים זכו לרשת ארץ. והשאר מה יהיה עליהם?

ומתמרמרים יתר הצעירים, רוגנים ורוטנים: למה יגרע חלקם? עד מתי יהיו עובדים בשדה לא להם?

עד שבחדש חשון התחילו בבנין עשרה בתים בשפיה.

בטרם נגשו לעבודת הבנין נשלחו עשרה מן הצעירים להכשיר את אדמת נחלתם. ואלה הם:

יוסף כהנא ,

דוד כהן ,

מיכאל חמליצקי ,

יוסף זימנבודה ,

חיים לוי ,

יונה קיזלר ,

מרדכי הירש ,

ליפמן צוקרמן ,

יהושע שפירא ושלמה אידלבום .

לפי שעה, הם מוצאים להם משכן׳ארעי בבית בן ״שתי הקומות״ שנותר לפליטה מן הכפר שהעלו הערבים באש. ו״הבית״ בנוי ענפי עצים, טיט ועפר, ואין בו כל מאומה, רק מטותיהם, ו״מצעם״: שק ממולא קש, ועליו פרוש סדין לבן. מטבח – אין. ארוחתם – פעמים לחם, ופעמים גם לחם אין. וכלתה אליהם הרעה בימות הגשמים. המים בוקעים מכל סדקי ״הבית״, מקלחים ובאים כמעין המתגבר. ואין הבחורים רואים שינה בעיניהם. גופם יורד מים. המזרנים שתו לרויה. הקש, שספג מים, תופח ומזדקר ודוקר כמחט בבשר החי, ורוחות זועפות מנשבות על רכס ההר, ומרעידות, ומרתיעות את ה״בית״, עוד מעט וישאוהו.

עמדו והתקינו מוטות בכל פנות המטה. עליהם פרשו איש איש את עבאייתו — והרי גג לפנים מגג. אבל גם עבאייה כמה כחה לעמוד בפני מי גשמים? מתחילה נגרים המים מכל ארבע כנפותיה. שוכבים האנשים למעצבה ומסביב למטתם שלולית, אך הנה תפחה העבאייה כולה — והמים מטפטפים על המטה — טיף׳טיף טיף טיף.

שולחים שליח אל בן׳שמואל, מבקשים מאת האדמיניסטרציה להחיש להם