לטנטורה. אך הברונית סרבה לרדת מן האניה. במוצאי שבת נפרד הברון שיחיה מכולנו והלך לטנטורה להפליג באנייתו. רבים מן האכרים לווהו עד טנטורה. גם בטנטורה העלו מדורות וכל הסביבה היתה מוארה. חכינו עד שהברון ירד לאניה ואז שבנו זכרונה. בבוקר יום ראשון קם שוב רעש במושבה, כי הברון שיחיה בא עם הברונית. עוד קודם שהספקנו לרוץ לקראתם כבר היו במושבה ואנו קבלנו את פניהם בקריאות הידד! אך מה שמחנו לראות את בת־צחוקו של הברון, שהוכיחה לנו כי ״רימנו״: כולנו חשבנו שפרידתו מאתנו בשבת היתה לא על־מנת לחזור לזכרון. הברונית שתחיה שהתה במושבה שעות אחדות. היא בקרה בבית־החולים וגם בביה״ס. היא עברה את המושבה בעגלה הלוך ושוב. לאחר זה נפרדה מאתנו, היא והברון, ושניהם נסעו לסוברין לבקר את החג׳ מחמוד. בסוברין שהו שעות אחדות, ואחרי כן יצאו לטנטורה והפליגו באניתם. התבוננו ממרומי המושבה כיצד הם מפליגים ולא גרענו עין מן האניה ההולכת ומתרחקת בתכלת הים, וכל אחד מאתנו ברך אותם בדרך צלחה״.

קצת פרטים על בקור זה מוסיף ביומנו אביגדור אפלבוים, לאמר :

״הופיע רץ־רוכב מטנטורה והודיע כי הברון בא. עברו רגעים מעטים — והברון כבר הגיע למושבה, רוכב על סוס, בלוית אליאס עביאד מחיפה. — — האכרים היו אז בבית־הכנסת מוכנים לקראת יום טוב. אך שמעו כי הברון בא — התפרצו ויצאו לקדם את פניו, אך בינתיים כבר נכנס הברון לביתו של חזן. בן־שמואל לא היה אז במושבה. הברון שהה בזכרון עד לפנות ערב. אותה שעה נראתה אניה שטה בים בקרבת חוף טנטורה. הברון ירד באניה. למחרת בא הברון בלוית אשתו הברונית. ביום השבת בקר בכל הבתים בלוית בלוך וחזן. בבקורם זה הגיעו לבית אחד של נגר והברון שמע כיצד הנגר עובד אותה שעה. אשת הנגר בראותה את האורחים מיהרה לקראתם. הוא שאל אותה אם יודעת היא את עשרת הדברות ואם תוכל לומר אותן. היא חזרה ואמרה את הדברות ובהגיעה ל״זכור את יום השבת לקדשו״ — הפסיקה ושאל מדוע אינם מקיימים את המצוה ואינם מקדשים את השבת. ומיד פנה אל חזן וצוה עליו שלא לתת כל עבודה לאותו נגר״.

ושוב פרטים רבי ענין מספר מ. דיזנגוף, כפי ספורו של י. קרניאל (״בוסתנאי״ מיום 1.6.38):

״הדבר היה בחודש מאי 1893, בל״ג בעומר

תרנ״ג 1893

— ואני אז מנהל בית־החרושת לזכוכית של הברון בטנטורה, הסמוכה לזכרון־יעקב. הימים ימי חמסין ואני הלכתי בשעות הבוקר לבוש פיג׳מה, דרך חרות, בלוית אחד מפקידי הברון, לבקר את גנו של ר׳ מרדכי בונשטין. עודנו מדברים והנה בא לקראתנו מבוהל ודחוף אחד מפועלי בית־החרושת, ובלי נשימה ממש קרא אלי מרחוק: — הברון בא! — אתה משוגע — אמרתי לו. — אבל אני מכיר אותו היטב... זהו הברון... בעיני ראיתיו... והריהו כעת בבית־החרושת... הברון אדמונד דה־רוטשילד ורעיתו