מרת אדלאידה הגיעו אז לחיפה באנית הטיול שלהם ״יאכט״ (Yacht); הברונית נשארה באניה והברון עלה אל החוף ופנה אל

ה׳ השם, או האדון

א. דיק, מי שהיה אחד ממיסדי ומנהיגי המושבה הגרמנית־הטמפלרית בחיפה ואח״כ גם סוכנו של הברון בעיר זו. כי אל מי יכול הנדיב שלנו לפנות בימים ההם בעניני המושבה העברית שלו, זכרון־יעקב, אם לא אל הגרמני א. דיק? בקצור, הגרמני הזה חרד לקראת הברון והלך עמו ראשונה אל הקימקאם, מושל העיר, לשם בקור רשמי קצר, ואחר העמיד לרשותו של הברון עגלה גדולה, דיליז׳נס, שהכילה ששה מקומות על שלשה ספסלים; ליד העגלון ישב תורכי בתור שומר הכבוד, מר אליאס אביאד — פקידו ושליחו של מר א. דיק — קנה לו שביתה על הספסל האחרון מאחור, והברון — באמצע; וכך נסעו כולם יחדיו לטנטורה. אך הגיעו אל הכפר, נכנס הברון אל בית־החרושת. אליאס אביאד, בן־לויתו, לחש דבר־מה באזני השומר, ומיד נודע הדבר... וכל הפקידים יחפזון והפועלים חיל ורעדה יאחזון — ממהרים לערוך קבלת פנים לאורח הגדול כראוי לו. אך הברון סרב והשיב להם קצרות: — לא! כאן דיזנגוף בעל הבית!... ואני הלכתי לי לאטי מפני החום הלוהט מן החולות, וביחוד מפני שלא האמנתי לדברי השליח, עד שהגעתי בפיג׳מה שלי אל בית־החרושת. ואמנם שם מצאתי את הברון בכבודו ובעצמו, כשהוא עומד בפתח השער ומחכה לבואי. אחרי לחיצת־יד חמה, החלותי למסור לו פרטים, באורים והסברות כיד ידיעתי הטובה עלי: זהו התנור... וכאן המכונות... ואולם הברון הפסיקני ואמר בחפזון

Les dètailes, m'mimportent pue, pourvu que ca marche

כלומר: הפרטים אינם חשובים בעיני; העיקר שהמפעל יראה ברכה... כשנודע אח״כ לברון, כי בן־לויתו מחיפה הוא ערביי נוצרי המדבר צרפתית וגרמנית, עזבו בטנטורה, ושנינו — הברון ואני — עלינו רכובים על סוסים זכרונה. וכאן ראוי להדגיש, כי הברון ערך הפעם את בקורו אל מושבתו ״אינקוגניטו״ והודיע על דבר בואו בטלגרמה קצרה וחתומה ״ברון״ ולא יותר. לא יפלא איפוא, כי בבואנו מקץ שעה אחת אל בית הפקידות שבמושבה, לא מצאנו בו איש. מר בן־שמואל, הפקיד הראשי של המושבה, יצא ביום ההוא לחופשה ונסע לחו״ל, וכל פקידיו, הקטנים עם הגדולים, נסעו אחריו ללוותו, ורק אני נותרתי לבדי על משמרתי... ואולם האכרים וכל בני־המושבה, לאחר שבשרתי להם את דבר בקורו הפתאומי של הנדיב במושבה, יצאו כולם, אנשים נשים וטף, לקראת ״הברון שיחיה״ עד אחרי היקב מחוץ למושבה, ורק למחרת החלו הפקידים לשוב איש איש למקומו. ראשית כל דבר הביע הנדיב את רצונו העז לבקר את הנטיעות החדשות בכרמי־הגפנים הצעירים. עם השכמת־הבוקר רכבנו על סוסינו, אבל אחד הפקידים החשובים

לא ידע לרכוב על הסוס , לתמהונו הגדול של הברון — זה היה מר חזן, ממלא מקומו הזמני של מר בן־שמואל, שנקרא בפי האכרים בשם ״חזן הגדול״ כדי להבחין בינו ובין עוזרו ״חזן הקטן״. לא ארכה השעה, ופלוגת־הרוכבים, והברון בראשה, עשתה את דרכה מזרחה. ובעמדנו על אחת הגבעות, עמד פתאום הברון,