הסתכל אל הסביבה הנהדרה שנגלתה לנגד עיניו, אל רוכסי הכרמל והרי־שומרון, אל שדות־הקמה ואל הכרמים המוריקים, אל חורשות העצים הרעננים אשר על ההר ובגיא, ומתוך אתערותא־דלעילא והתלהבות קדושה ותמימה פנה פתאום אל פקידו, בהורותו באצבע על סביבות שפיה ואום־אל־ג׳מאל (מאיר שפיה ובת־שלמה) ואמר לו: —

Achetez moi Cela

— קנה לי זאת!... ובערב שבת נכנס הברון לבית־הפקידות ודרש ממנהל החשבונות, מר ניישטאדט, להראותו הפנקסים והחשבונות, אף נתן צו שלא להכניס אליו איש כל היום, לבלתי הפריעו מעבודתו. ואולם עם חשכה פתחתי את דלת המשרד, נגשתי על קצות אצבעותי אל הברון ולחשתי באזנו: ״אדוני הברון! הגיע זמן קבלת־שבת״. וכששמע את המלה ״שבת״, מיד הפסיק את עבודתו ורץ עמי אל בית־הכנסת להתפלל. ולמחרת, ביום השבת, אחר גמר התפילה, עמד הברון על הבימה ונאם את נאומו לפני האכרים. הוא הטיף להם דברים נמרצים: הסתפקו במועט, לבשו בגדי־מזרח, כשכניכם, ואל תפנו למותרות! ובעיקר עמד על הצורך כי יהיו האכרים לנתינים עותומנים נאמנים לממשלה, ואחרון־אחרון — כי ידברו עברית, בלשון אבותיהם... הברון בקש מאת הפקיד מר בלוך, לתרגם את דבריו לאידיש, ואולם המתורגמן הזה התקשה קצת בדבורו והתחיל מגמגם בלשונו ומוציא מפיו בטון עבה וגס; ״מאו־שה־לאבינו האט געמאכט גרויסע ניסין״, כלומר: משה רבנו עשה נסים גדולים... מובן מאליו, שאני המשכתי את התרגום והצלתי את המצב... ובשבת, אחרי סעודת־צהרים, בקר הברון בלוית הד״ר קליין ובלויתי בבתי האכרים, כדי לראות את חייהם בחצרותיהם. נכנסנו לביתו הנאה של י. ר., בקצה המושבה, והברון מצא על השולחן ספר

שכספיר

בכריכה מהודרה, ובעלת־הבית, אשה משכלת מיוצאי אנגליה, פנתה אל הברון באנגלית, — אך הוא התקצף וקרא: ״דברי־נא אלי בלשונך את! ובמקום ספרו של שכספיר, מוטב שיהיה מונח על שולחנך ספר התנ״ך העברי!״... ובצאתנו מן הבית הגיע לאזני הברון קול מן הסדנה. נכנסנו אחריו אל אולם־העבודה ומצאנו שם נגר ערבי־נוצרי מחיפה, שעמד והקציע לוח־עץ. הברון רקע ברגליו: ״גם עבודה נכרית גם חלול־שבת!״. הוא צוה להחרים את מלאכת הנגר העברי המחלל שבת בפרהסיה. ואולם, בזכותו של שקספיר או של משה־רבנו, נתבטלה הגזרה״.

עד כאן תיאורי הבקור השני של הברון. הרוגז על האכרים מימי הסכסוך עם וורמסר נמחה כליל ונשכח מלב. וגדולה מזו: הברון בבקורו נפח במושבה רוח־חיים מעודדת. כאב רחום נתן לבו לכל, חקר לדעת את כל הפרטים, למד להכיר את תנאי חייה של המושבה ושל האכרים. הוא גם נתן תקוות טובות לימים יבואו. הפעם עמד מאליו על השנויים הגדולים שחלו במושבה מאז בקורו הראשון. עיניו ראו ישוב גדל, מתפתח והולך, מתבסס והולך. ואמנם חזר מבקורו זה בלב מלא בטחון, כי מפעלו יצלח ויפרח ואף ישא פרי באחרית הימים. הוא נקשר לרעיונו ולמפעלו