מאהבתו הגדולה לארץ ולבניה־בוניה, מחרדתו הרבה למפעליו, ילדי טפוחיו, היה הברון תובע לנהוג בעבודה השקט והצנע, שלא ״להרעיש עולמות״. בשובו לטנטורה ביום הראשון, אחרי שעשה שבתו בזכרון־יעקב, הקימו לו הפועלים שער כבוד ושרו לכבודו את ״התקוה״. הברון קרא בקול מפקד: ״בבקשה, לא לשיר!״ — ואחר כך הוסיף: ״עבדו־נא בצנעה, בלי רעש. אל תעירו ואל תעוררו. שקט, הסתר דבר; בלי רעש ופרסום!...״

ולמר דיזנגוף אמר: ״אני מבקש ממך, וגם פוקד עליך, לנטוע מסביב לבית־החרושת, מכל עבריו, הרבה עצים. עצים גבוהים, עצים שיוכלו להסתיר את בית־החרושת, מצד הים ומכל צד אחר; כי צורך הכרחי הוא להסתתר מעין רואים — מעין רעה״...

״הצבי״ מיום ב׳ תמוז

תרנ״ג 1893 , בדברו על בקורו זה של הברון, כותב לאמר:

״דברי הנדיב על אודות הלשון העברית ירדו עמוק לחדרי לבבנו. והראשונים שנתעוררו לזה המה הפועלים העובדים בזכרון־יעקב. אם כי כבר כוננו הפועלים אגודה לדבר עברית אבל זו התנהגה בכבדות. ולקול דברי הנדיב התעודדו ביתר שאת, ויתאספו כולם במוצאי

יו״ט יום טוב

העבר, ובראשם הפועלים נח שפירא ונח לרמן, וישאו מדברותם על הרעיון הזה, ותקנו תקנות כי ידובר בין הפועלים רק שפת עברית. וקבעו זמן ללמד את השפה לעת ערב בשובם ממלאכתם לערך שעה וחצי, ועל היודע ללמד לשאינו יודע. מי יתן ונצליח בדבר הזה והיינו למופת לרבים, ומה גם לאלה אשר עתותם בידם יותר ממנו״. ועוד דבר חשוב, ברוח משאלותיו של הברון, מסופר באותו עתון: ״יען נתרבו הבאים לבקש עבודה בשדה, ועד שישיגו עבודה המה מחוסרי לחם,

ע״כ על כן

עשו תקנה לתת אכילה שלשה ימים לאורח הבא. ואם לא ישיג עבודה, לעזור לו בהוצאות הדרך״.

מספרים: כאשר בקר הברון את המושבה, סר לביתו של האכר שלום וכסלר וראה על הכותל תמונה ועליה מצויר המן תלוי על עץ... הוא פנה אל הגנן הנוצרי דיגור, שעמד לצדו, ואמר לו: ״היה איש הגון, דיגור. שאם לא כן, תתלה על העץ כאשר תלו את המן״...

ובגליונו מיום י״ד תשרי

תרנ״ד 1894

מוסיף ״הצבי״ לענין בקור הנדיב: ״ — — ובעת הזאת הופיע פתאום הנדיב הגדול עם הגבירה אשתו בזכרון־יעקב. ודבריו הנפלאים אשר דבר לבני המושבות מלא את לבות כל חובבי ציון רגשי כבוד לנדיבנו הגדול הזה ורגשי שמחה ותקוות יותר טובות לעתיד. שמוע שמעו כל חובבי ציון דברים מלאים רגש קודש לעמנו, לעתידנו, ללשוננו, יוצאים מפורשים מפי נדיב גדול אשר לו הרצון והכוח לעשות ולהקים זממו בפועל; ותקוותיהם אשר עממו קצת במשך ימי הרעה החליפו כוח, העלו שנית אבר כנשרים, התנשאו למרומים וישאפו שנית אויר במרחב־יה. מדברי הנדיב שמענו בת־קול של תקוה, של בטחון ברצון מלכנו השולטן הרחמן, ובאמת במהרה באה הבשורה, כי הצליח האדון שייד