1900, שבה מסר הנדיב את ענייני המושבה בידי חברת

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA) , וזו מצאה דרכים אחרות לתקנת בטחונה של המושבה והתפתחותה. וקנטור בדברו על תמונת חברי הארגון, השמורה בידי רבים מבני המושבה כמזכרת נעימה, מסיים ואומר: ״אנשי התמונה שלפנינו יכולים להתגאות ולהם הרשות לכך, שהצליחו להקים ארגון משפיע ונושא־ברכה, בלי שום השפעה ועזרה מן החוץ, ובתנאים קשים מאד — והם מכבי־אש יחידים וראשונים אז בארץ״.

*

בין האכרים כבר ניכרת בימים ההם השאיפה לעצמאות. מהם מציעים לתבוע את תשלום מחיר ענביהם ולותר על התמיכה. כשבא שייד לבקר במושבה התיצבו לפניו האכרים ובפיהם הדרישה האמורה. הראשון לשחרור מן הזיקה לפקידות ומן התמיכה היה אפרים פישל אהרנסון. כמוהו עשו עוד ארבעה אכרים. ניכר הדבר, כי משעה שהאכר מרגיש בסיס של ממש תחת רגליו, שמח הוא לפרוק מעליו כל שעבוד ולעמוד ברשות עצמו. ואמנם רק שנים אחדות עברו והאכרים כולם קמו בני חורין.

״הצבי״ מיום כ״ח ניסן

תרנ״ז 1897

מספר במכתבו מזכרון־יעקב מי״ח ניסן: ״האדון שייד קרא ביום

א׳ אדון

חוהמ״פ חול המועד פסח

את כל כורמי זכרון וידרוש לפניהם דרשה חמה ויאמר: אנחנו שמחים מאד מעבודתכם. עונג רוחני הוא לראות את הכרמים היפים; אנחנו משתדלים להקל לכם את החיים. והנה עתה אנחנו נותנים לאכרים הנותר אשר הם צריכים, לכל אחד חמשה הקטאר אדמת זריעה, גם שלשת אלפים וחמש מאות עצי תות לכל כורם בלי הבדל, וברצות

ה׳ השם, או האדון

וקנינו עוד קרקע ינתן לכל כורם וכורם. עבדו, אל תתיאשו; יבוא יום ובמושבה יהיה אך פקיד אחד ולא יותר. גנן אחד יהיה לכל המושבות. כן הוא רצון אדוננו הנדיב. לכורמי שפיה נתן לכולם בסך הכל חמשה ושלשים הקטר אדמת זריעה וארבעת אלפים וחמש מאות עצי תות. הכנות לעבודת המשי החלו: אצל בית הרפואות העמידו בנין עץ שהכין תולעי המשי ובשפיה מכינים ששה בני כורמי זכרון־יעקב בבית הבנוי ״לבית חליבה״, שש אוקיות תולעים. וכמעט כל כורמי שפיה לקחו זרעוני משי, מי רבע אונצה ומי חצי אונצה. כורם אחד,

אפרים פישל אהרנסון , המצטיין בכרמו הטוב, בקש מהאדון שייד כי יחדלו מלתת לו תמיכה רק כי ישלמו לו בעבור ענביו. ויואל

ה׳ השם, או האדון

שייד לקבל הבקשה, ואחרי בצירת הענבים ליקב יקבל שכרו כל הסכום בנכוי 20 למאה. יש עוד שלשה־ארבעה כורמים החפצים לעשות כן. בשפיה מצטין אכר אחד,

דוד סוקולוביץ

שמו, בעבודתו בזריעת האדמה. בשנה הזאת, היא השניה מיום שהחל לזרוע, איננו מקבל תמיכה. שדותיו מבורכים והוא שמח בחלקו. כמותו ירבו בין אחינו בני־ישראל. מקוים לשנה טובה ומבורכה, מקוים לבצירה טובה ופוריה. מי יתן והיה לנו אך גשם אחד נצרך לשדות תבואות. - -״

שנת

תרנ״ז 1897

היתה שנת ברכה, ולפי אומדנה הכניסו האכרים ליקב בבציר