— תבלה ותחדש.

בן־חיים פנה ללכת אל ה״דפו״, אך עד הדפו לא הגיע. בדרך חש את לבו. מיד חזר על עקבותיו ומהר לביתו, נפל על מטתו וקרא: ״פרידה, אני מרגיש עצמי ברע... מאד רע לי... למה חושך בבית, העלי את המנורה״.

הבהילו את הרופא. הרופא צוה להחיש קרח.

קרח מנין? קרח צריך להביא מחיפה. רתמו שלש פרדות בעגלה, והשליחים דוהרים כבסערה. לקראת אלה יצאו עוד שני זוגות בהמות, להחליף את הבהמות היגעות.

אכן הגיע הקרח... שלש שעות אחרי שהאיש השיב נשמתו. ״קדחת צהובה״ שרפה את בן־חיים, והוא רק בן 28 שנים, והשאיר אחריו אשה ושלשה יתומים פעוטים, שני בנים ובת.

ולא זכה לקצת נחת ונחמה גם

שמעון שורצמן , כמה יסורים נתייסר, כמה נסיונות נתנסה — ולא זכה. על פרשת דרכים נפל.

והנה: ״האיש אשר קנא לשם עמו ותעודתו״,

קלמן שלמה קנטור , מן ״הארבייטער שוללע״, בטרם הגיע לאחרית דרכו לוקח מעם משפחתו. ובאבן נחקק: ״צדיק באמונתו יחיה, עד יגוע לא תסור תומתו ממנו״.

והנה קברות אנשי חדרה, שנשרפו בלהבת הקדחת. אלה ואלה קדושים בחייהם וקדושים במותם.

*

יבול הענבים בבציר שנת 1899 היה מבורך:

זכרון־יעקב

הכניסה 3309 קנטר, ומחירם בפרנקים היה 151.273. בת־שלמה הכניסה 851 קנטר, ומחירם בפרנקים 37.761.

מאיר־שפיה

הכניסה 768 קנטר, 37.732 פרנקים. בסך הכל הכניסו ליקב 4928 קנטר ענבים, ששוים הגיע עד 226.766 פרנק. ואחרי כל השבח הזה אין לאכר כדי קיום לו ולמשפחתו, להוצאות העבודה ולכלכלת הבהמות.

ושוב נשאלת השאלה, שאלת השאלות: האם על המטעים לבדם יחיה האכר?

ביום

כ״ז כל זאת

אב

תרנ״ט 1899 , 13 באוגוסט 1899, יצא בן־שמואל מן המושבה בדרכו לפריז. עמו יצאה כל משפחתו. ידוע ידעו האכרים, כי זאת הפעם יצא שלא על מנת לחזור. במקומו של בן־שמואל נשאר הפקיד שטרקמט.

נסתיימה כהונת בן־שמואל, בת עשר שנים. וראויה פרשה גדולה זו, שתהיה חקוקה על לוח לבם של כל שוחרי תחית ישראל בארצו. זו היתה פרשה, שכולה מסירות, ושקידה, ואהבה לבנין הארץ ולבוניה. לא נוסדו מוסדות על שמו של בן־שמואל, לא הוקמו אנדרטאות. רק בלוח השיש על מגדל בריכות המים בזכרון־יעקב נחרת שמו. אין עושים נפשות לצדיקים.