תמיכתם ומצבם הורע מאד, החליט הועד, כי יש לעשות מעשה ולפרסם מעט מדרכי השררה של הפקידות גם מחוץ לתחומי המושבה. הועד פנה במכתבים וכרוזים שבהם תאר את פני הדברים ושלחם לכמה אישים שבחוצה לארץ. לאזנו של שטרקמט גונב שמץ דבר מן המכתבים והכרוזים האלה, והוא נחפז ומצא עצה, כי המכתבים לא יצאו מן הארץ ולא ישלחו לתעודתם. והמכתבים אמנם הגיעו, מעשה נסים, לידיו, והוא דן אותם לשרפה. הועד לא אמר נואש והכין מכתבים וחוזרים שנית — והפעם העבירם ליפו על־ידי שליח מיוחד. ואותו שליח לא אחר גם להביא במרוץ הזמן תשובה מאישיות בעלת השפעה גדולה, אשר עודדה את האכרים לעמוד בעבודתם במרץ ובאומץ — כי סוף הגאולה לבוא.

אבל הגאולה לא מהרה לבוא. וביום י״ט לחודש כסלו

תר״ס 1900

בחרו האכרים במשלחת בת שמונה אנשים שתסע לפריז ותבוא בדברים עם הברון עצמו. כסף להוצאות הדרך אספו האכרים ביניהם לבין עצמם, איש איש נתן כפי כוחו. אלא שלפי שעה נתעכבה המשלחת, משום שחכו לתשובה על המכתבים שנשלחו לפריז.

ביום

ד׳ אלוהים

לחודש טבת הזמין אליו שטרקמט את חברי הועד וקרא לפניהם מכתב שהגיע מפריז, מאת הברון, ובו הערה מיוחדת — להשמיע את דברי המכתב באזני כל האכרים, אותו ערב התאספו כל האכרים לאולם גן־הילדים לשמוע את הדברים. במכתב נאמר: ״שיש להכריח את האכרים ואת נשיהם וילדיהם בכוח השוט לצאת לעבודה״... בדקו האכרים את המכתב יפה יפה, ומצאו, כי לא מיד הברון הוא בא, כי אם מיד הפקידים...

האכרים לא זזו כמלוא נימה מהחלטתם. ביום 1 לינואר נסע שטרקמט בחשאי לבירות, ורק ביום 22 לחודש חזר למושבה. גם נסיעתו זו לא באה אלא מתוך כונה של כפיה. למחרת בואו פנו אליו חברי הועד ובקשו ממנו תשובה ברורה, אך לשוא, הם לא יכלו להציל מפיו דבר. מעתה ברור היה לכולם, כי אין לדחות עוד את צאת המשלחת לפריז. ביום 24 לינואר (1900) יצאו שמונה חברי המשלחת לעכו, להכין את תעודות המסע. חברי המשלחת הודיעו לפקידות על־דבר נסיעתם לפריז, ושטרקמט ניסה למנוע את הנסיעה, ויהי מה, וחפצו הצליח בידו. לא היו ימים מועטים ומפריס הגיעה תשובה קצרה: ״שהמשלחת לא תצא״.

ביום 28 לחודש ינואר, כ״ח שבט, נאספו האכרים לבית־הכנסת והזמינו שמה גם את

הא׳ האדון

שטרקמט. על שאלתם, מפני מה אין הוא משלם את מחיר הענבים והאכרים ומשפחותיהם רעבים ללחם? התנצל שטרקמט, ואמר, כי הוא אינו אלא פקיד ועושה ״רק״ את דבר שולחו בפריס... תשובה זו שמשה לו לשטרקמט סגולה בדוקה כל פעם שהיה בא בין המצרים. משהיה רואה, כי הסבלנות הגיעה לקצה וזעם האכרים הולך וסוער עליו, היה משמיע ״לחש״ זה על ״שולחו״ מפריז. זכר ״השולח מפריז״ היה מכניע את האכרים ומצנן את דמם בקרבם. לבם רחש אהבה, כבוד ויקר לאיש חסדם ומושיעם, ולא קמה בהם רוח לעשות מעשה כל שהוא,