פגעה החרב בשיש.

ועד המושבה הודיע לפריינטי, כי אחרי 18 שנות סבל ותלאה לא יעלה על דעת איש מן האכרים לעזוב את המושבה שלהם, אפילו יכפיל את סכום הפצויים כפל כפליים. פריינטי בקש להציע רשימה של אכרים שעליהם לעזוב את המושבה, אלא שהועד לא נתנו לעשות זאת, ואף לא רצה לשמוע עוד בענין זה דבר וחצי דבר. שוב קם רעש במושבה. ואנשיה, מקטן ועד גדול, נסערו מאד. הועד התאסף לישיבות ערב ערב. אף קרא לאספה כללית לעתים קרובות כדי להועץ כיצד להגיע לידי פשרה עם

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA) . ואולם לשוא טרחו הועד והאכרים — שום דרך פשרה עם פריינטי זה לא נמצאה. ועוד ״הגדילו לעשות״ פריינטי ושטרקמט. הם בקשו להבר את ״המוץ מן התבן״ ולקבוע את שמות חמשים האכרים שעליהם יצאה הגזרה.

כיצד הוכנה ״רשימה״ זו?

בקשה הפקידות מאת הרופא

ד״ר כהן

לערוך לה ״מפקד״ של האכרים ה״פסולים״, כגון: ״חולים״, ״זקנים״, ״חלשים״... הרופא ערך את הרשימה כהלכה. אבל גם זו לא נמצאה שלמה בעיני הפקידות, והיא הוסיפה על אלה עוד סוג אחד: ״עצלים״... אלא

שד״ר שליח דרבנן

כהן יצא מן המושבה ובמקומו בא ד״ר נפתלי ויץ. בקש ויץ שימסרו לו את הרשימה לבקורת. והוא קבע את הדברים בשולי הרשימה כך: ״ הזקנים

כשבאו לארץ־ישראל היו —

צעירים; החולים

כשבאו לארץ־ישראל היו —

בריאים; החלשים

כשבאו לארץ־ישראל היו —

חזקים; ועצלים

— אלה שהיו עצלים לא באו לארץ־ישראל! אין האכר סוס, שלאחר שנזדקן מבקשים להפטר ממנו ומוציאים אותו למכירה בשוק. אלה שנמצאו עצלים בעיני הפקידות, הנה בדקתי ומצאתי, כי נהפכו לעצלים מפני שלא היו חרוצים להחניף לפקידים״...

אכן מעטים היו כד״ר ויץ אנשי כבוד, זקופי־קומה, המקיימים בעצמם את מצות תורתנו: ״צדק צדק תרדוף״. לא נרתע האיש מפני הפקידות ותעתועיה ודרכיה הנלוזים, אף כי משכורתו מיד הפקידות ניתנה לו! האמת היתה נר לרגליו בכל דרכיו ומעשיו.

ביום 23 לנובמבר פיטר פריינטי 150 פועלים יהודים מעבודתם, שבה עסקו בזכרון־יעקב הרבה שנים והתפרנסו משכר יומם הם ומשפחותיהם, מתוך תקוה שברבות הימים יהיו לאכרים גם הם. גם אלה, כמו הקודמים שפיטר מאירסון, יצאו לנדודיהם לארצות רחוקות. פריינטי פיטר גם רבים מן הפקידים. את רהיטיהם אסף בעשרה קרונות ושלחם לטנטורה. באנית מפרש הטעין את כל המטלטלים ושלחם לבירות, למכירה. מטען זה הערך בסכום של 50.000 פראנק. עוד כמה ימים עשה פריינטי במושבה, וביום ראשון לחודש דצמבר 1900 עזב את המושבה ושם פניו לבירות — שם קבע את מושבו. ״החרב הושבה לנדנה״ — לגלגו האכרים.