שם: ״שנת

תרס״א 1901

הביאה לנו מאורע כביר ורב תוצאות. הציונות המעשית תקעה עצמה

ביסוד המושבות העבריות בפלשתינה . — גם המתנגדים לתנועה הלאומית והציונות המדינית הסכימו לעבודת־הישוב, אשר לפי טיבה וצורתה היתה דבר השוה לכל נפש. — — המעשים הראו לנו מהו ערך מפעל לאומי. — — כעשרים שנה השתתפו אחינו בפעולה זו, אשר ברובה אמנם נעשתה רק ע״י נדיב אחד, — — והספרות העתית בישראל של עשרים שנה האחרונות היתה מלאה תהלות ותשבחות לכבוד הנדיב הידוע, אשר פרש כנפיו על הקולוניות העבריות, הספיק להן די מחסורן, אולם אחרי שהשקיע בהן הון עצום לא עלה כלום בידו, הקולוניות נשארו תלויות ועומדות כמו שהיו לפנים. הן

לע״ע לעת עתה

קיימות בחסדו. וברצונו של הנדיב, אשר עפ״י שיטת הפקידות שהנהיג בהן לא היו האכרים יכולים לצאת לעולם לרשות עצמם. אלא כאשר פקח הברון עיניו וראה כי נכשל עד הנה בפקידים שאינם מהוגנים — עמד והחליף אלו באחרים, מבלי להבחין כי לא

הפקידים

אשמים בדבר, אלא

הפקידות . ההבדל הוא רק בזה, כי עד הנה היתה נוהגת

מידת הרחמים

ועכשיו נהוגה מדת הדין. זה מה שפקח עיני האכרים לראות ברעתם — ועתה הם דורשים ושואלים עמידה ברשות עצמם. איך שיהיה, הנה באו כעת פנים חדשות בעבודת הישוב מיום שפרשה חברת

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA)

את כנפיה על הקולוניות. החברה הזאת גמרה בדעתה להתיר את שאלת הישוב בסכינא חריפא. את אשר לא יוכל להתקיים לפי השקפתה תעקור מאדמת פלשתינא, למען תהיה הרוחה למעט שישאר בארץ. לוא יכולנו להאמין באחרית טובה לכל הפחות בשביל המעטים הנשארים, היינו אולי מסכימים למעשה חברת

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA) . אולם בראותנו כי קדמתן שיטת הפקידות הנוהגת בכל דבר, לבנו ממאן להאמין בתועלת כל המעשים האלה. בינתיים נשארת שאלת הפועלים תלויה ועומדת. חברת הישוב באודיסה עסקה בשנה זו הרבה בשאלת הפועלים״. — —

השנה השניה של הקומונה היתה כאחותה הקודמת, גם מכסת הענבים שהכניסו ליקב היתה כזו של השנה הקודמת. הכספים נכנסו שוב לידי הועד, והוא חלק אותם לפי מספר הנפשות, אבל האחדות הופרה, והיתה מתערערת והולכת מיום אל יום. נשמעו האשמות כלפי הועד וגם דרישה שיתפטר. וכשהועד אמר לעמוד בתפקידו עד סיום שלוש השנים הקבועות, נמצאו אכרים שמיהרו להתלונן לפני שטרקמט. זה שמח על הפירוד והיה מצדיק את הועד, בראותו אותו מטרה נוחה לזעם האכרים. אמנם רוב האכרים התאמצו לשמור על השלום ולהעלים את הקרע מעין רעה.

בליל יום ב׳, 19 בספטמבר 1901, קרא שטרקמט את האכרים לאספה בבית הכנסת והודיע להם, שכל מי שחפץ לעזוב את המושבה יבוא אליו ויקבל 3000 פרנק פצויים. נמצאו אכרים אחדים שלא עמד בהם כוח עוד לשאת את הסבל לאין סוף ולהיות תלויים בין שמים וארץ, והסכימו לעזוב את המושבה. אך עוד הרבה שבעה נפשם מרורים עד אשר קבלו את הפצויים. ולא קבלום אלא לאחר שהאכר ומשפחתו