ובעוד היא טורחת להגיש לפני המסובים כוס תה שומעת מלכה אהרנסון את דברי האנשים, ורוחה נסערת בקרבה:

— מה היה לכם, כי ככה רפו ידיכם! החנם שבעה נפשנו סבל ומצוקה? הכי לא שבע נפלנו וקמנו! לעזוב את נחלתנו? לא ולא!

אפילו אבנים נכרסם — ממקומנו לא נזוז !

והם לא זזו.

בחודש אוקטובר 1901 נפלה הברה במושבה, שהנה יבוא פריינטי לסדר את כל הענינים סדור מוחלט. האכרים השתעשעו בתקוה זו, בשמעם, שהנה הוא ביפו והנה יצא לחיפה באניה, מיד אחרי כן שמעו שהנה הוא כבר נמצא בראש־פנה ובמושבות אחרות — וכך הלך ושב כמה פעמים, באניה מחיפה ליפו או מיפו לחיפה, ולמושבה טרם הגיע. שטרקמט היה יוצא אליו פעם פעם לדבר אתו. ואת האכרים דחה בתשובה, ש״הנה הוא יבוא, הנה הוא בא״.. האכרים ראו בדבר מזמה, מתוך כונה רעה להוסיף ולהרעיבם. חודש נכנס וחודש יוצא. כל האכרים, —

רעבו ללחם , דברים כפשוטם. מספר היוצאים גדל מיום אל יום. מדי יום ביומו באו אל הפקידות אכרים והודיעו על רצונם ללכת.

״ב-26 לדצמבר 1901 הגיע אלינו

הא׳ האדון

ברבייה, גנן צרפתי — מספר ביומנו ירחמיאל הלפרין. — האכרים שמחו לקראתו, כי אמרו הנה זה יושיענו. ברבייה ישב בזכרון ימים אחדים ובלי דבר דבר עם איש מאתנו חזר לחיפה אל פריינטי. ושוב נפל לב האכרים עליהם. וכשבא מי שהוא מאתנו אל שטרקמט ושאלו — ״מה יהיה סופו של דבר״? היתה תשובתו: ״לכו אל הועד. הועד יסדר את הכל״. וכשבאנו אל הועד היה זה עונה ואומר: אין אנו יכולים לעשות מאומה. ב־3 לינואר 1902 חזר אלינו

הא׳ האדון

ברבייה למושבה. רבים מן האכרים דרשו מן הועד בכל תוקף שישתדל לגמור עם ברבייה בדבר חלוקת הכרמים החדשים. בחרנו באכרים אחדים, והם יחד עם הועד נכנסו אל ברבייה וספרו לו את הכל, וכן גם שרוב האכרים רעבים ללחם.

הא׳ האדון

ברבייה השתומם למשמע אזניו, כי לא ידע מכל זה ולא כלום. כי כל המשחק הזה נעשה רק על ידי שטרקמט ורוזנהק, והם לא נתנו לפריינטי לבוא אלינו. אולם ידו קצרה מהושיענו, יען כי הוא קבל יפוי כוח רק בדבר הסדור החקלאי, אבל הבטח הבטיח לנו להשתדל בכל כוחו לעזור לנו. וגם הבטיח לדבר עם

הא׳ האדון

פריינטי. ב־8 בינואר קרא אליו את הועד ודרש ממנו לערוך תקציב. התקציב הראשון לא מצא־חן בעיניו, וכך נמשך המו״מ בדבר הכנת התקציב, אבל ללא תוצאות. ביום ב׳ בערב, ב־13 לינואר, הודיע לועד שהוא נוסע למשך 10 ימים וצוה להם לשום את הכרמים החדשים, את ערך הדונם, כדי שיוכל לקחת חומר זה עמו ביום נסעו ב־14 לחודש ינואר. ביום 24 לינואר 1902 זמרנו את הכרמים החדשים בלי תקציב קבוע. ברבייה הבטיח אמנם לשוב לאחר 10 ימים, אבל חזר רק בחודש יולי. ב־10 למרץ 1902 בא פריינטי סוף סוף למושבה. חברי הועד תארו לפניו את