המצב והוא נתן להם הבטחות טובות. ביום 18 למרץ נסע מאתנו ולמחרתו חלקה לנו הפקידות סכומים ידועים למחיה, למי 200 פראנק ולמי 300 פראנק. כעבור ימים מספר הגיעה אלינו השמועה שפריינטי איבד בדרכו ליפו את ילקוטו עם כל המכתבים והספרים. ב־21 לחודש יוני חזר אלינו פריינטי ושהה בתוכנו רק ימים אחדים״.

לא טוב ממצב האכרים היה מצב הפועלים. גם עליהם כבדה יד פקידות

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA)

וגזירותיה, והאנשים נואשו מכל תקוה להגיע בזמן מן הזמנים לידי חיים של כלכלה ברשות עצמם. הם פנו במכתביהם לכל גדולי עמנו בעולם, וספרו על מצבם לזנגויל, להרצל ואחרים. הנה מכתבם להרצל:

״זכרון־יעקב, 1.8.1902.

לכבוד ד״ר תיאודור הרצל, וינה.

אדון נכבד מאד! הועד של עובדי האדמה בזכרון־יעקב, בדעתו עד כמה יקרה לו התקדמות העובדים היהודים בארץ־ישראל, מרשה לעצמו להעיר את לבו על מצבנו הנואש ולבקש ממנו את עזרתו הדחופה, שבלעדיה תוכרחנה המשפחות המועטות, שעוד נשארו כאן, לעזוב את הארץ מקץ עשרות שנים של עמל וסבל, לאחר שנכזבו כל תקוותיהם להיות לאכרים. החלטנו לפנות אליו אחרי שכל בקשותינו מאת האדמיניסטרציה של היק״א לשפר את מצבנו נדחו מתוך הערה, שהנה נותנים לנו עבודה, ויותר מזה אין בכוחם להועיל לנו, בו בזמן ששיפרו כבר בהרבה את מצבם של יתר התושבים, כמו האכרים ועובדי היקב. רק למעננו, עובדי־אדמה עניים, לא נעשה שום דבר. בקשותינו הרבות בדבר דירות זולות, כמו שמקבלים פועלי היקב — נדחו גם הן. נכון הדבר, כעת נותנים לנו עבודה, אך כמה פעמים כבר חזרו ולקחו אותה ממנו, ואימת הרעב מרחפת עלינו תמיד. השנים עוברות ועמן הולכים וכלים גם כוחותינו, באין תקוה להחזירם, כי השכר היומי נמוך מאד וההכנסות הנוספות שהיו לנו קודם על ידי עבודות המשתלמות יותר, כמו הרכבה, זמירה, שעות נוספות וכו׳ וכן גם תמיכות והקצבות אחרות — פסקו ואינן. ועל כל אלה, אנו שקועים בחובות. בהקפה שוב אין איש נותן כלום, כי ממה נוכל להחזיר. המצב המיואש הזה, מאין תקוה להגיע למטרתנו להיות לאכרים, כבר גרם שהרבה מחברינו פקעה סבלנותם והם עזבו את הארץ. אנחנו, עשרים וארבע משפחות, והן 98 נפשות, שנשארנו כאן, וגם רוצים להשאר בארץ־ישראל, מוכנים להקריב את כוחותינו כדי להגיע סוף־סוף אל מטרתנו. אנחנו בטוחים, שגם בשבילנו יגיע יום ואנו נזכה לשבת איש על נחלתו, וכל בקשתנו היא שיתן דעתו עלינו, למען נוכל להגיע ליום הגדול ההוא, בטרם נספה ברעב ובחוסר כל. בכבוד רב — הועד של עובדי־האדמה בזכרון־יעקב,

ליבוביץ, ברונשטין, איזק, יעקובוביץ ״.

והנה מכתב הועד אל פריינטי מיום 23 בספטמבר 1902: