שלח בנו את מכת העכברים שאכלו את כל התבואה והשאירו לנו רק מעט מזער. רבים מן הפלחים הערבים הוכרחו לקצור את התבואה במגל. ב-28 ינואר 1904 שב אלינו ברבייה והביא תקוות חדשות על מראח. ב־7 לפברואר 1904 נקראנו למראח לשם גמר מדידת הקרקע. הפעם היינו בטוחים, כי הממשלה לא תפריענו וכל אכר נגש ביתר מרץ לעבודה על אדמתו. בחדש אוקטובר 1904 החילונו לבנות את האורוות במראח, אך לא על נקלה יכולנו לבנות, כי מדי יום ביומו היו באים חיילים ומפריעים את עבודת הבנין. בעמל רב ובכסף רב עלה בידי הפקידות להקים את האורוות במראח״.

והשכנים, כדרך ״הטבע״, עושים את שלהם ומנסים לשלוח ידם בגניבה ובשוד, ולולא האכרים ובניהם עומדים על המשמר ומשיבים מלחמה שערה — אבדה תקותה של מראח להעשות ישוב בארץ.

לא על נקלה תקעו האכרים יתד במראח.

*

אך קשה ביותר היה גורלם של אכרי בת־שלמה ושפיה המרוחקים כפלים מאדמת מראח. הללו אין לפניהם ברירה אלא לעשות את כל השבוע באדמתם הרחק מביתם. ובשנים שהיבול מצער יוצא שכרם בהפסדם, — הפסד זמן, הפסד עמל, הפסד זרע.

בנותיה של זכרון־יעקב כמעט אמרו נואש. קמה תסיסה בקרב האכרים, ואימת כליה היתה מרחפת על הישובים הצעירים. הפקידות נזדרזה לקנות את אדמות חירבת־חסן ליד בת־שלמה, כדי לספק לאכריה אדמה במקומם, אבל גם זו לא הספיקה כל צרכם. בינתיים התחילה עבודת ההתישבות של

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA)

במושבות הגליל התחתון, מסחה ומלחמיה, והפקידות הציעה לפני אכרי בת־שלמה ושפיה לעבור ולהתנחל במושבות אלה.

יוסף רוזנשטין, דוד גולדברג, לכטנשטין, האחים מרכו ופישל זליקוביץ, יהושע רוזנצויג

— כל אלה הלכו למלחמיה ועזבו את בת־שלמה. ועזבו את בת־שלמה והלכו למסחה (אח״כ כפר תבור) האכרים

סרניק, הירש רוטשטין ואליעזר מלר

וגם משפיה הלכו אכרים למושבות אלה, ביניהם

משה מלר, ישראל קלימנטובסקי, דוד סוקולוביץ

שהלכו למסחה. ואחרי שיצאו לאמריקה האכרים מבת־שלמה

שמואל רובחה, משה רובינשטין וליבוש מאירוביץ

— נותרו בה רק תשעה אכרים, תשע משפחות בלבד, והן:

ליב איזנשטין, פרץ הרצנשטין, ליכטר, יהושע הירשנזון, אברהם מזרחי, משה סירקיס, יצחק גרינברג ומשה ברנברג .

לא ארכו הימים ותחת תשעה אכרים נשארו רק שבעה.

יהושע הירשנזון