תקפתהו דלקת הריאה. העבירוהו לזכרון־יעקב ופה נפטר. וביום 12 ספטמבר 1905, י״ב אלול

תרמ״ה 1885 , נגזל עוד אכר אחד מבת־שלמה. בדרך מזכרון־יעקב לביתו נרצח

משה ברנברג . אותו יום בקרו בביתו אורחים, והוא יצא ללוותם בעגלת שווריו לזכרון־יעקב. בשובו לפנות ערב ארבו לו הרוצחים בפרשת הדרכים של ואדי־איל־מינה. הרוקח מזכרון־יעקב, רובוביץ, הוא ואחותו שחזרו מבקורם בבת־שלמה, ראו עגלה רתומה לשוורים, והשוורים רועים בשדה, וסבורים היו כי בעליהם מנמנם בצל העץ, והלכו לדרכם.

בלילה, בראות האנשים כי השעה מאוחרת, וברנברג טרם חזר, נמלא לבם חרדה לגורלו. למחרת בבוקר מצאו יצחק גרינברג גוסס.

העקבות היו ברורים, והמעשה אף הוא היה ברור. קבלן השמירה בבת־שלמה היה חג׳ מפלח מסוברין, והשומר — אחיו צאדיק. כיון שצאדיק זה פוטר ממשרתו היה נוטר למושבה. והנה נזדמנה לו שעת־כושר לנקום את נקמתו. בסביבה נמצא רועה אחד, אבו־ברייטים שמו. יום אחד מצא ברנברג, שהיה איש חסון ובריא, את אבו־ברייטים זה רועה את עדרו בשדה הזרע, ועשה בו שפטים. כיון שצאדיק היה נוטר לבת־שלמה ואבו־ברייטים נוטר לברנברג — חברו שניהם יחד וארבו לו בדרכו מזכרון־יעקב לבת־שלמה. לא על נקלה הכריעוהו. לא מכה אחת בלבד ולא שתים ספגו אלה מזרוע הברזל של ברנברג. אבל האחד לא עצר כוח כנגד השנים.

על דאטפט אַטפוך. לאחר זמן נרצח אבו־ברייטים בידי אחיו. כפגר כלב היתה נבלתו הטמאה מושלכת בין ההרים, מאכל לשועל ולעיט.

ובבת־שלמה רק שבעה אכרים, שבע משפחות. והן אוחזות בחלקה נידחת זו ואינן מרפות ממנה. עד חודש נובמבר 1909 ישבו בודדות בפנתן. רק אז הוסיפו עליהם עוד ששה אכרים.

ואף שפיה רק חמשה אכרים נותרו בה:

יוסף זימנבודה, חנן ויסמן, מיכאל חמליצקי, יהושע שפירא

והרב

חיים דב , שהיה משמש

שו״ב שוחט ובודק

בשפיה ובקש מאת הברון לעשותו אכר, להיות בידו תורה ועבודה כאחת.

וגם מבני זכרון־יעקב הלכו לאחוז באדמת הגליל התחתון: שנים מבניו של מרדכי קרניאל — האחד,

שמואל , הלך למלחמיה, והשני,

נחמן , הלך למסחה.

שמואל אפלבוים

שהלך למסחה, ועוד אחרים, גם הם נמנים עם הראשונים על אדמת הגליל.

*

בנותיה של זכרון יעקב כמעט נתרוקנו. רק בודדים נשארו, כצופים על משמרתם. וזכרון־יעקב, אחרי שיצאוה אכרים רבים בעקב סערת המעבר, נעזבה מבניה־בוניה היקרים. מהם נפלו מאפס אונים, שבורים ורצוצים מן העבודה הקשה