תעלה. הביאוהו ליפו ושם מת. את גופו העבירו לזכרון־יעקב, כי על כן תקע כף לאלתר וינשטוק.

בלא עתו נקטף

זאב ברקוביץ , כחתף ארב לו המות. בבוקר הלך לעבודתו בכרמו ובשעת הצהרים חזר למושבה. האנשים שפגשוהו בדרך שואלים אותו לתומם: ״מה לך, ר׳ ולויל, שאתה חוזר בשעה זו מן העבודה״? והוא משיב דרך בדיחה: ״נשתנה עלי מזג האויר... תחילה היה לי חורף ועכשיו קיץ לי״... נכנס האיש לביתו וקרא: ״לאה, רע לי״... ד״ר ויץ הניע ראשו: אין עצה. בלילה נפטר. הניח אחריו אשה ושמונה בנים ובנות.

לא היו ימים מועטים ונפטרו בזה אחר זה

שלום וכסלר ויצחק קופמן . שבעי עמל, סבל וחליים, כרעו גם הם מתגרת יד הגורל.

עצי ברושים וארנים, גבוהי צמרת, מאריכים צלם על פני חצר־מות. בדממת קודש, באהבה וברחמים, מאהילים הם על סביבותיהם ופורשים סוכת שלום ומרגוע על חלוצי עם עיפי מדבר.

*

עכשיו קם דור בנים, דור מחושל, אשר נצרף בכור היסורים, גבור לשאת יד כל עמל, והם קוצרים אשר זרעו אבותיהם. אף הם מטפחים את הירושה הגדולה. משמר יצא משמר נכנס, והעבודה אינה פוסקת.

כי עוד רבה העבודה בהר.

הנה נוסף בסיס חדש וחשוב למשק — ענף הזית. אחרי אשר גדלו עצי הזיתים ונשאו פרי, צריכים היו האכרים לבית־בד משלהם בשביל עצירת השמן. שנים מספר קודם לכן היו עוצרים את שמנם בבית בד מלאכת־ארעי שנמצא בבנין המחלבה שבשפיה. ואולם אחר כך נבנה ליד טחנת הקמח אגף מיוחד והובאו אבני־ריחים, ואלה הונעו בכוח מכונות מיוחדות. עכשיו בית־בד למושבה משלה, משוכלל כל צרכו. וביום 25 אוקטובר 1903 ( ד׳ אלוהים

חשון

תרס״ד 1904 ) היתה השמחה במושבה: בבית־הבד התחילה העבודה, ואכרי המושבה טבלו פתם בשמן משלהם. ברוך שהחינו!

השמחה, מעשה שטן, לא ארכה. בכפרים הערבים פרצה מגפת חולירע, ורופא המושבה, ד״ר נפתלי ויץ, הטיל הסגר על זכרון־יעקב, אין יוצא ואין בא. המגפה כבדה ביחוד על הכפר השכן סוברין. הנדיב קצב סך 25.000 פרנק להגן על המושבה מפני המגפה. ד״ר ויץ ורעיתו הרופאה עמדו על המשמר ויגעו בכל כחם למנוע את הסכנה. שום אדם חדש לא הורשה לבוא למושבה בטרם ישב בהסגר 4 ימים. אכרי בורג׳ הורשו לבוא לביתם רק בערב שבת, האכרים קבעו תור לשמור על ההסגר. מאין יוצא ובא האמיר יוקר החיים, וכסף מחיר ענביהם טרם קבלו האכרים.

בנימין בלומנפלד

מספר על תקלה זו: