top of page

זכרון יעקב - א׳ סמסונוב, תש״ב – עמ׳ 315
30
פרק:
הדרכים, הספקת המים, טחנת הקמח, ועוד. וכבר באותן השנים עלה תקציב הועד לסכומים ניכרים, אבל בחלק גדול מתקציבים אלה נשאה היק״א, והיא נשתחררה מהם מעט מעט, מאחר ששוב לא היה צורך בתמיכתה.
*
״ענה בדרך כחי, קצר ימי״.
אכן ארוכה היתה הדרך לעצמאות וקשה מאד. לא כולם עצרו כוח. רבים כשלו ביגיעם והלכו בטרם ראו בטובה.
בראשית חודש ניסן
תרס״ו 1906
נפטר אחד מזקני האכרים — ר׳
יצחק אהרן אפלבוים , בשנת הששים ושש לימי חייו. ב״השקפה״ תוארה דמותו של המנוח לאמר: ״הוא היה אחד מהחלוצים הראשונים אשר עלו מארץ רומניה לפני כחמש ועשרים שנה לארץ־ישראל לעבוד את אדמת הקודש. הוא אהב את ארצנו בפועל, עבד את האדמה גם בימי זקנותו ולא נח עד ימיו האחרונים; ולפני שבועות אחדים ביום קר בכרמו עמד לזמור את הגפנים ויתקרר ויחלה כארבעה שבועות ויגוע וימת. הוא היה איש ירא אלקים, יהודי ישר ובעל לב רגש. היה אחד מראשי העסקנים ב״הכנסת אורחים״, תמך בכל עני ופתח לכל אביון את ידו הנדיבה והתהלך עם הבריות ביושר ובנחת. המנוח השאיר בנים ובני בנים בא״י, ביניהם בנו
הא׳ האדון
מאיר אפלבוים, מי שהיה פקיד וגנן במושבה עקרון. ויתר השנים האכרים, אחד בזכרון־יעקב ואחד במסחה. אל ההלויה בא קהל גדול ועל קברו נשא
הא׳ האדון
זכריה שפירא מספד ויבאר את ערך האבדה אשר היתה הפעם למושבה״.
״אסון נורא קרה במושבתנו — יסופר ב״השקפה״ מיום כ״ט אלול
תרס״ו 1906
— ביום השלישי כ״א אלול, האדון אברהם היפלר, אחד האכרים היותר חשובים, נקטף ביום ההוא פתאום בעודנו באבו. ביום ב׳ לפנות ערב שב מעבודתו בבורג׳ שמח ועליז, כדרכו תמיד. ואחרי אכלו ושתותו הלך לנוח על מטתו. לפנות בוקר הקיץ משנתו ויצמא. ויקם ויגש אל הארון ויקח כוס לשאוב בה מים. ובכוס היו כארבעים גרם ארסניק אשר הכינו לסמם בזה את העכברים, והוא האומלל לא ידע. חושך היה בחדר ולא ראה דבר. וימלא את הכוס מים וישת בפעם אחת. וישב וישכב ויישן עד אור הבוקר. אז הקיץ ויחל להרגיש כאב נורא בבטנו, גם החל להקיא הרבה. ותמהר אליו אמו הזקנה, אז נזכרה האם האומללה כי רעל היה בכוס. ותמהר ותבהל את הרופא ד״ר ויץ, אך כבר אחרו המועד, הדם הורעל ולא יכלו לעשות כלום, ואחרי שעה מת בדמי ימיו בשנת שש ועשרים לימי חייו. בהודע הדבר במושבה נמס כל לב ורפו כל ידים, מלים כהויתן, כי חביב היה על כל אחד מהמושבה כזקן כנער, הכל אהבוהו וכבדוהו על טבעו ומדותיו. במותו אבד למושבה אחד מבחירי בניה, אחד הכוחות היותר פוריים, כי אכר חרוץ היה. למופת היה תמיד בחריצותו הנפלאה, במסירות נפשו לעבודת האדמה. בידיו חרש, זרע ונטע,

bottom of page
