כימים, על מנת לסדר את עשביתו ולהתעמק במדע החקלאות והצמחים, אלא כל זמנו היה פנוי לטפל בעץ ובעשב, ולא עוד אלא עוזרים עמדו לימינו — קרובים וגם רחוקים, — כדי לבנות בעטלית פנת־חמד, שהתנוססה לתפארה בשנות 1911-1914 בירק שדותיה הזרועים משבצות־משבצות, בבתיה הבנויים לדוגמה וביפי התמרים החסונים שהקיפוה. האב הזקן למשפחת אהרנסון ראה את עולמו בחייו, ביתו נעשה לתלפיות שחקלאים רבים פונים אליו, ועל בנו אהרן גאותו. ברם, ימי הזוהר והשמחה הגדולים בחיי אהרן היו בודאי הימים והשבועות, שבהם נערכו בסוף שנת

תרע״ב 1912

(1912) שעורי־הקיץ למורים בזכרון־יעקב. מושבה שקטה זו המתה פתאום ממאות מורים, שנתקבצו מכל קצות הארץ לשמוע לקח בחקלאות. אני זכיתי להשתתף במעמד ההוא של כנוס המורים ולשבת אתם לפני אהרן אהרנסון, בהשמיעו את דבריו על האדמה ועיבודה, על צמחיה וגידולם, או ברכבו לפנינו על סוסתו ובהראותו לנו את הדר הצמחים ועתרת האבנים שבטבע. ימים אלה לא ישכחו, ולא ניצוץ אחד מאש אהבתו הגדולה של אהרן אהרנסון לטבע ולאדמה גונב אלי וחסד נעורים שמור לו עד היום. בצמא שתו המורים את דברי המרצה שגילה את מסתרי הטבע במולדת ובתורת הצמחים. השעורים היו מלווים נסיונות פיזיולוגיים שהדגימו את חלקי הגידול. בפעם ראשונה נתגלתה אז למורי הארץ הדרך המובילה מביה״ס לטבע המולדת. הכמיהה אל הטבע שהיתה במורה העברי מיום הספחו לתנועת התחיה ושהיתה בבחינת ״נפשי אליך תערג״, — קבלה צורה ממשית״.

על אותם שעורי־הקיץ מספר גם המורה א.י. גולני:

״— — הסתדרות המורים היתה אז אגודה קטנה ועניה בחברים ובכסף. על דבר סדור שעורי השתלמות או שעורי־קיץ, בכוחות עצמיים אי־אפשר היה לחלום והצורך בהשתלמות היה גדול ובעיקר בלמודי־הטבע וידיעת הארץ וצמחיה. אז קם א. אהרנסון וקבל על עצמו לערוך שעורי-קיץ למורים בזכרון־יעקב. — — השעורים נמשכו כחודש ימים (בימי חופש הקיץ), למדו מקצועות שונים, אבל המקצוע הראשי והחשוב ביותר היה תורת־הצמחים בכלל וצמחית ארץ־ישראל בפרט. המרצה במקצוע זה היה אהרנסון, והרצאותיו הצטיינו בתכנם והסבו עונג רב לשומעים, וכולנו היינו אסירי־תודה ומלאים הערצה למרצה רב־הכשרון. והנה בשבוע האחרון לשעורים הוחלט לערוך טיול מדעי לעתלית, ששם היתה תחנת־הנסיונות, שהתנהלה ע״י אהרנסון. בדרך הארוכה והקשה הפליא אותנו מר אהרנסון בידיעותיו הרבות ובאהבה העזה לכל צמח ושיח, אבן וגבעה. על הכל דבר, הכל ידע; אשר מעל האדמה ואשר בבטן האדמה, וחבתנו אליו גדלה ורבתה״.

ב־3 לחודש מרץ 1912 הגיעו למושבה שני אורחים מאמריקה: נתן שטראוס וד״ר מגנס והם היו אורחיו של אהרן אהרנסון. הד״ר מגנס נאם נאום חם בבית־הכנסת.