יכלתם, מחובה זו. עבודה גדולה ביותר, מלחמת השמד וכליון, נעשתה בעמק הוואדי שבין זכרון־יעקב ומאיר־שפיה ובעמק הענבים — ב״אם־אל־תות״ — מרכזי כרמי הגפן של המושבה. שכן אם לא יצילו, לפחות, את הכרמים, יסוד היסודות לקיום המושבה ואכריה — אנה הם באים?

ואולם לא כן חשבו החיילים הטורקים. מה להם הארבה. ״נפש רשע אוְתה רע״: מעשה, וקבוצה אחת של צעירים וצעירות בקשו לרדת אל הוואדי הסמוך לשבור את צמאם. כמה חיילים טורקים חשו למקום, ובהעמידם פנים של כעס על ה״משתמטים״ מעבודה, אמרו לפגוע בכבוד הצעירות. הדבר העלה חמתם של הצעירים, בחורים בריאים וחזקים. ביניהם הצעיר

אבא שכטר , צעיר נוח לרצות אך גם נוח לכעוס וכחו במתניו. תפש אבא שכטר את החיילים ביד אמיצה וערך להם ״מקוה טהרה״ ברפש הוואדי. החיילים הביאו תלונתם לפני הקצין, ולעת חשכה נאסרו הצעירים באחד מחדרי בית החולים, לאחר שעה בא אליהם הקצין עצמו, נושא כמה בקבוקים

יי״ש יין שרוף , ושתה עמהם עד חצות. אחר שחרר אותם ושלחם לבתיהם, והוא מהתל בחיילים ונותן כבוד לצעירים שידעו לנהוג ״מנהג גברים״ ולהגן על כבוד חברותיהם.

והמלחמה בארבה נטושה. הערבים היו נוהגים להקיש בפחים ולהטיל רעש, והארבה מנתר ממקום למקום. אך בני המושבה לקטו את הארבה ואת ביציו בשקים או העלו אותם באש. רבים הערבים אשר צלו את הארבה באש ואכלו ממנו לתיאבון.

והסכנה הולכת וגדולה. באו כתומם דברי הנביא:

— — ״כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר,

שניו שני אריה ומתלעות לביא לו:

שם גפני לשמה — — חשׂף חשפה והשליך

הלבינו שריגיה: — — שדד שדה אבלה אדמה

כי שדד דגן הוביש תירוש אמלל יצהר:

הובישו אכרים הילילו כרמים על־חטה

ועל שעורה כי אבד קציר שדה״.

השדה נחשף. הכרם ערום, רק שלדי שיחים עמדו בעריתן. לא נותר עלה ירק.

בראש המלחמה בארבה עומד, לפי הזמנת העריץ ג׳מל פחה —

אהרן אהרנסון , יועצו החקלאי, שפרסם ספר מיוחד בעברית על דרכי המלחמה בארבה. הוא עובר ממקום למקום, מורה ומדריך, מרצה פה ומרצה שם, מסביר ומלמד את דרכי המלחמה וגם ממריץ אותה, יודע הוא, כי אם לא יושמד האויב, יכרת לחם מפי יושבי הארץ. מבקש האיש להציל עמל שנים של האכרים, כל עוד אפשר, כל עוד לא אחרו מן המועד.