״כל הקורא בעיון את דברי יואל יודה שאין הארבה, הגזם, הילק והחסיל מיני ארבה, כמו שמביאים רוב המבארים ורוב המלונים, אלא מדרגות בהתפתחותו של אותו המין שפשט בימי יואל. כפי הנראה בא השם ״ארבה״ לסמן לא רק את המין אלא גם את מדרגת התפתחותו של המין כשהוא בוגר ויוצא לנדודיו לארצות רחוקות: כך גם דעתו של מר בן־יהודה. בנוגע לשמות גזם או זחל אין שום ספק שבאו לסמן את המדרגה הראשונה בחייו של החרוק. יותר קשה הוא להחליט מתי קוראים לארבה חסיל ומתי קוראים לו ילק. יואל עצמו חוטא פעם לשפה המדעית בהפכו את הסדר שהתוה בראשונה ובהקדימו חסיל לילק. ואולי נכון הוא לעשות ככה, כי הילק הוא הוא, כנראה, ארבה שעברו עליו רוב תמורותיו ומתקרב הוא למצב הבגרות, ושיש לו כנפים על כל פנים.

״כל המעיין במסכת חולין, ב״אלו טרפות״, יכיר תיכף ומיד שבימי התלמוד התבוננו למיני הארבה בעין חוקר, והסימנים שהם נותנים בארבה למינהו יכולים לשמש גם היום בקביעות המינים מצד המדע, ועד כמה ידעו, ועדין יודעים אנשי המזרח בין מיני הארבה ובין מדרגות התפתחותו, מראים מספר השמות למיני הארבה הנמצאים בתלמוד, קרוב לעשרים, ממש כמספר השמות הערבים למיני הארבה ולמדרגות התפתחותו.

״למרות המסורה שבפי אחינו התימנים, שהארבה שפשט עלינו הוא החגב, אין הדבר ברור לי עדין מכל מה שאספתי עד עתה, ולכן נמנעתי מלהשתמש בשם ״חגב״. כל המחקר הזה בשמות מיני הארבה צריך להדחות לזמן יותר נאות.

״הייתי רוצה להביא בחוברת זו ציורים אחדים שהיו מקילים את הבנת הכתוב, אבל אין הדבר אפשרי בזמן מלחמה זו. ועם הקוראים הסליחה הפעם בנידון זה כמו בנידון יתר המגרעות שימצאו בספר ושקשה היה לתקן מצד אחד לרגל המלחמה, ומצד שני לרגל טרדות הכותב את הטורים האלה. — -״

הוא עושה עבודתו הכבירה מתוך חרדה לגורל אחיו האכרים. אפשר שהשלטון חרד לא ליבול האכר, מחשש פן יכרת לחם מפיו, כמו שחשש שמא לא יהיה מה לגזול מן האכרים בשביל להספיק את כלכלתו של הצבא הטורקי, שאם חלילה גם מקורות אלה יסתתמו להם — אין להם קיום. אבל אהרנסון, כאמור, דואג וחרד לאכרים. יבול השנה כמעט אבוד לחלוטין, אבל יש להציל את היסודות, את כרמי הגפנים והנטיעות, כי בעצם תקופה רעה זו ספק אם יוכל אכר להתחיל מחדש.

אחת התעודות היקרות ביותר, המספרות על מכת הארבה, משמש דין וחשבון ששלח

אבשלום פיינברג

להנריטה סולד:

״אהה, כפרינו היקרים באותם ימי ההיאבקות הטרגית! קרקע אבות יקרה יקרה לי! — ביום מוגפים החלונות והדלתות נעולות, החצרות והרחובות — ריקים מאדם, כי הכל יצאו אל השדות ועומדים שם במערכה; גברים, נשים, זקנים ונערים, אפילו הטף... מעלות השחר ועד לשקיעת השמש, ללא הפוגות, ימים על