לחוף עתלית, והוא, הליטננט וולי, יקבל ממנו את הידיעות אשר יאספו אהרן וחבריו. נקבעו זמנים וסימני איתות, נדונו הרבה פרטים, ואת אבשלום החזירו לעתלית באנית מלחמה.

לשמחתו אין קץ. הוא בא בשעה מאוחרת ומבשר את הדבר לאהרן אהובו, היושב בחדרו, שקוע בעבודתו לאור העששית.

ובימים ההם ישבה בקושטא בת המושבה שרה אהרנסון, נשואה לבעל. והיא יודעת את גורל הארמנים, יודעת את המתחולל בארץ ובמושבה.

והידיעות מארצה, ממושבתה, מחרידות. לבה מלא עצב וגעגועים על ארצה האהובה. במזימת ערמה כותבת שרה מלים אחדות, מסותרות תחת הבולים שעל מכתביה. וכך כתבה

לרבקה

אחותה הצעירה: ״הלא את חוקרת תמיד לצמחים, ובכן אל נא יפלא בעיניך אם לפעמים תמצאי טיפוסים נאים מאחורי הבול״... מן ההכרח היה, מטעם הצנזורה, לכתוב בצרפתית, והמלה ״בול״ בצרפתית ״בולור״. בדרך זו, בלשון סתרים ורמזי רמזים, הצליחה שרה לקבל ידיעות על המתרחש בארצה. וכך נודעו לה מאורעות חדרה, עת הגיחו ביום השבת שודדי

אבו הנטש

בחסותו ובמעמדו של קימקאם טול־כרם, לעשות שפטים באנשי חדרה, בגלל עלילה שפלה, ״שהם כאילו סיפקו חטה לאניות האויב״ (בינואר 1915!). אנשי חדרה ניצלו בדרך נס ע״י הפחה מג׳ינין ובכח השתדלותו של אהרן אהרנסון לפני הולי בבירות.

לפעמים מגיע לקושטא צעיר מבני המושבה. שרה שמחה עליו שמחה רבה. מארחת אותו בביתה, שואלת וחוקרת לכל דבר. היא יושבת בקושטא, אך לבה בארצה, במושבתה הקטנה זכרון־יעקב.

לא חנם שאלה. היא ישבה בקושטא, בלב הבירה הטורקית, וידעה והבינה עד היכן הדברים מגיעים, ועד היכן הם עלולים להגיע.

מכאן ואילך מתחילה פעולה מסועפת, רבת גבורה ועוז רוח, אך גם רבת לבטים ויסורים. שרה אהרנסון חוזרת למולדתה, למושבתה, לבית הוריה, לבה חרד. היא רואה בדרכה רבת ההרפתקאות את גורל הארמנים, ויודעת היא, כי כגורל הארמנים כן עלול להיות גורל בני עמה בישוב. וכשהיא שומעת מפי אחיה הגדול את פרטי התכנית, היא מסכימה לה בכל לבה. לא ארכו הימים והיא מתיצבת בראש הקבוצה הקטנה, ששמה וסיסמתה קבע אהרן: ״נילי״, ראשי תיבות:

נ צח

י שראל

ל א

י שקר .

*

״-— אז מחליט אהרן, — מספר ״חיל פשוט״ בספרו ״שרה שלהבת נילי״ — כי הפעם ינסה הוא לצאת מן הארץ. אבשלום כבר סיכן את עצמו יותר מדי.

״וכאשר אהרן מחליט דבר, הוא עושה אותו. הוא, אשר שנא את השקר