הטלגרמה או מאיזו סבה שאינה ידועה, הבין אבשלום את ההיפך, ויתיאש, בחשבו, כי אהרן החליט למשוך ידו מכל תכניתם.

״ואבשלום, אשר כל כך הרבה פעמים סיכן את חייו בעד הרעיון אשר נעשה בשבילו אויר לנשימה, מחליט, כי אין לחכות עוד... המצב בארץ איום, בלא ידיעה כל שהיא מהעולם הגדול, בלא קרן תקוה, והפחד ההולך וגדל בשל נצחונה של גרמניה, בשל החורבן המוסרי של העולם, החורבן בארץ ישראל.

״ואין דרך אחרת כי אם לעבור את החזית התורכית בדרום ולחדור דרך המדבר אל מחנות האנגלים אשר בקרבת ודי על עריש... הפעם לא ילך לבדו. יוסף לישנסקי הצעיר, אשר כל כך הרבה עזר לו בהיותו במאסר בבאר־שבע לפני עשרה חדשים ואשר מאז נקשר אליו מאד, רוצה בכל תוקף להילוות אליו בשליחות מצוה זו.

״ולפני אבשלום עכשיו הרגע הקשה, המכאיב ביותר: להפרד משרה. במשך עשרת חדשים האחרונים היתה לו שרה אור ושלהבת. בימים הקשים, בשעות הנוראות, נתנו לו חיוכה, מבטה, עוז לבה וגודל נשמתה, תקוה ורצון לחיות.

שרה ואבשלום התהלכו בין בני אדם, לבשו ואכלו כמותם, אבל בנשמותיהם כבר גמרו את כל חשבונותיהם עם החיים.

״וכך נפרד אבשלום משרה... את אשר דברו, את אשר אמרו זה לזו, נשאר סוד נשמתם, הסוד היפה והקדוש, אשר נשאו אתם לעולמים.

״פעם אחרונה הסב עוד אבשלום את פניו אל פני שרה ועל שפתיו בת־צחוק גאה ורבת כאב.

״ואבשלום נעלם בדרך המדבר, אשר בלע אותו לנצח״.

״ושרה נכנסת לתפקידה בתור ראש ״נילי״.

״מי כמוה יודע את כל אשר קרה במשך שתי השנים האחרונות! את הסבל, הסכנה והקרבן, אשר מלאו חייהם של ראשי וחברי ״נילי״. הלא אתה דברו והתיעצו אהרן ואבשלום בימים ובלילות.

״לבה מלא כאב, וכאילו ניבא רעות. מה היה לכל אלה שהלכו, וידיעה אין מהם? שם, רחוק, באמריקה, אלכסנדר ורבקה, אהרן ״שבוי״ במימי אנגליה, ואין ידיעה ממנו. ועתה, אבשלום, בדרך למדבר.

״אבל אין לשבת בחבוק ידיים ולהתאבל! היא יודעת כי סוף סוף יקום הקשר עם החוץ. את זאת היא מרגישה, ומאמינה... היא חוזרת וקוראת את המכתב לוולי, אשר השאיר אבשלום בידיה, לכל מקרה שתבוא האניה... או במקרה, כי ימות במדבר... כי גם הוא ידע ששם אחריתו. האם לא גלתה לו זאת טובה גלברג (רוטמן), אשר

ה׳ השם, או האדון

חנן אותה רוח נבואה?... האם לא פצרה בו על ברכיה, לבלתי ילך לקראת המות הודאי?...