״והילדה הפשוטה מזכרון־יעקב מתעמקת במפות, במורי־דרך הארץ, בכל אשר הספיקה לקלוט במוחה על דבר מצב החזית.

״היא לא תביש את אחיה ואת אבשלום.

״עסוקה היא מאד. בבית אביה היא עקרת־הבית, בתחנה לנסיונות היא ממלאת את מקומו של אבשלום. אליה מביאים את חשבונות העבודה, אתה מתיעצים הפקידים והעוזרים.

״וימים עוברים, ימי דאגה, ימי צפיה; והמצב בארץ הולך ומחמיר; בערים מתים אנשים ברעב, ואפילו במושבות מחמירים והולכים העוני והמחסור. בכפרים, בין הערבים, רעב ומחלות, והממשלה זדונית, ואימת פרעות מרחפת על הישוב כענן שחור.

״פתאום, ב-28 לינואר 1917, עוברת אניה. מעל המעקה שבתחנה מראים את האותות שנקבעו לסמן. האניה עונה…״הידד״! אותו לילה הולכים לחוף, ומחכים... הים זועף... אולי לא תוכל הסירה, אשר הורידו מהאניה, להתקרב. אבל הסירה מתקרבת לבסוף. מתוכה קופץ לים בן אדם, מתאבק עם הגלים... הנה הוא שוחה... ומגיע לחוף.

״זהו ליב ברנשטין, אשר רפאל אבולעפיה המציא אותו לאהרן.

״הים זועף. הלילה אי־אפשר יהיה לו לליב לשוב. אין דבר, החברים לוקחים אותו לתחנה ושם יחביאוהו עד בוא האניה שנית.

״וליב מספר, כי אהרן היה באניה, אבל לא אבשלום... ובלב שרה חרדה. אבשלום! אם לא בא באניה — סימן רע הוא, סימן רע מאד!

״אולם אסור להתמוגג! עתה הקשר מובטח. אהרן במצרים. הוא סידר את החבור ובקרוב ישוב בודאי באניה; צריך להכין תשובה על כל השאלות אשר זכר ליב למסרן, ועוד הרבה יותר. צריך להכין את כל היומנים של אהרן ואבשלום, את מכתביהם ורשימותיהם... והן הכל מצוי במסתרים — והיא יודעת מקומם.

״בינתיים שב ליובה שניאורסון מקושטא; ואתו שרה משוחחת ארוכות. הוא הכיר ואהב את אבשלום, וכל כך הרבה יודע הוא לספר על אודותיו.

״ושוב באה האניה, ב-20 לפברואר; מאותתים. הכל כשורה. ובאותו לילה יורדים אל החוף

ליב ,

ליובה וראובן . ליב מסר בשם אהרן כי אסור לשרה לגשת לחוף — והיא נשמעת.

״הסירה מתקרבת. ראובן, ליובה וליב חוצים את המים ויורדים בסירה. ראובן נופל על צואריו של אהרן. יוסף לישנסקי עולה מן הסירה ונעלם עם ראובן בדרך העולה לתחנה.

״ואז מספר יוסף לישנסקי לשרה את אשר קרה במדבר. הבידואי, אשר הוא ואבשלום לקחוהו עמם להיות להם למורה־דרך, אבד את השביל, וְהלילה ליל אפל, ללא כוכבים, ואין להבחין כלום. ואבשלום אשר תמיד נשא עמו מצפן, שכח